2.12.66
כל המדינה מתגלגלת על גלגלים. שום דבר אינו יציב. הבית מגרש מבין כתליו. בבית עוד עלולים לחשוב מחשבות ולהסיק מסקנות ואסור לחשוב בימים אלה...
ומכאן, קוראי היקרים, תבינו מפני מה סובב "בינינו", בזמן האחרון, על גלגלים, ושואב את השראתו באוטובוסים ומוניות.
את הסיפור הבא לא כתבתי. רשמתי אותו מפי ברנש אחד, שישב עם חברו באוטובוס, בספסל לפני, בדרך מירושלים לת"א.
תחילה לא שמתי לב אל השנים, אם כי האוזניים קלטו בלי הרף שיחה סוערת מלאת הסכמה על המדינה ועל העשה בה. זה היה אחד מאותם ויכוחים או תחרויות של מי ישמיץ יותר. ובזה אין כל חדש...
"לרדת. צריך לרדת, לנסוע לקנדה, לאמריקה, לאוסטרליה – ושהם יאכלו בעצמם את התבשיל שבישלו – היה הסיכום שאליו הגיעו, במילים קצת אחרות, השנים.
"אז תשמע, אני אידיוט שאני יושב פה עוד רגע. תשמע מה שכותב לי השותף שלי. שמע!"
היה לילה והיה חושך. באוטובוס דלק פנס אחד חיוור ליד הנהג, ופנס אחד עוד יותר חיוור – ליד דלת המוצא. בעל המכתב השעין ראשו לאחור והתחיל לקראו לאורו החיוור. אט אט, בגישוש, כל משפט פעמים.
ואז יצא הפנקס מתוך הארנק: וכשהפנקס פתוח והיד רושמת במחתרת הגענו לתל אביב.
*
מה שלומך ואיך המצב רוח שלך? תסלח לי שלא כתבתי לך תיכף. כי התייחסתי ברצינות למכתב שלך. ביררתי הכל. העיקר, בבניין צריך טפסן סוג א' צמוד וקבוע. יש יותר – יותר טוב. והעיקר לא צריך פה "עזרה" מההסתדרות. לאנשים אין פה זמן להתמזמז על בית. בונים והולכים הלאה.
הבתים פה זה צחוק. יוצאים עם חגורות מסביב וזה גם היסוד. על החגורות מקימים בית כמו צריף בארץ. אחר כך עושים לו קוסמטיקה בחתיכות עץ יפות – ומוכרים. הקרדיט פה גדול. אין בעיות. מתים שתיקח קצת כסף. ובנוגע למהנדס – זה שום דבר. נכנסים וקונים תכנית מוכנה ובונים מה שמתחשק.
אני פה בקשר מתמיד עם "לורד אוף כרמל", זה שהיה מוכר סטייקים בסיבוב קסטינה והיה לו קדילק 30. הוא גר במיאמי – כמו לורד אמיתי, לא "של כרמל". הוא מציע להיכנס לשותפות. להון החברה צריך רק להשקיע כמה שעולה שלט גדול: "פה בונים דירות מפוארות..." כמו שהיו עושים בארץ, בזמנים הטובים.
אם אתה יכול לארגן קצת כסף, בשביל כרטיס ושני טפסנים, אז אנחנו על הסוס. ותאמין לי שנוכל לטוס לארץ לביקור כל שנה ואפילו להתקבל אצל הנשיא והעיניים של כל פתח תקווה יֵצאו. העיקר הבריאות – סליחה – הכסף.
רובי, מיאמי ביץ' זה יופי. אני חושב שכל העושר שיש בעולם יש פה. תאמין לי. למה שאני חי את זה ומרגיש. אני גר על אי וזה שייך רק לחברים בלבד. זאת אומרת מיליונרים (עכשיו אני מבין למה קוראים בארץ להסתדרות ניקים החשובים חברים). יש לכל אחד סירות גדולות שיוצאים לדוג, מכונית, בית של יופי וצבא פרטי. וכבר לא יודעים מה לעשות עם עצמם ועם החתיכות. אם יהיה לך שכל ותבוא אז גם אנחנו כבר לא נדע מה לעשות איתן.
אתה יכול לסמוך עלי. הסתובבתי וחקרתי הרבה. אתה בונה פה בית למשפחה אחת לא נורמאלית (וכולם פה לא נורמאליים) ונשאר לך בכיס 10-8 ת'לפים דולר וזה בסדר גמור. אף אחד לא מוציא לך את הנשמה. פה מי שעושה כסף הוא לא גדול בעיניים. רק זה שלא עושה כסף גדול בעיניים.
אם אתה בא הנה בתור איש עסקים אז אוטומטי מותר לך לעשות כסף. באים ומותר לעבוד. קניתי לי אוטו – קרייזלר 65 – חינם – מתגלגל פה ברחוב ועולה – זה פשוט צחוק. לא צריך לשלם בול ביטחון ולא מס משוגע לרישיון וכלום. כמו שאתה בא – אני בא ישר לשדה התעופה עם חתיכה בלונדינית אמיתית ועוד אחת בשבילך. תרצה את שלי – תפדל – היא שלך. מה אני לא עושה בשביל החבר שלי.
עכשיו נעבור אלי ולרכילות עלי בארץ.
1. בחורה בלונדינית פצצה יש לי. היא מופיעה בטלוויזיה. אבל, לא כמו שאומרים בארץ שמכתיר את עצמי. אני אפילו לא התחתנתי איתה.
2. אם היתה בחורה מכוערת עם הרבה כסף אז באמת הייתי מתחתן. לוקח אותה איתי לכל מקום, לוקח את הכסף ואחר כך מגרש. אבל אין כזאת. יש רק יפות – ומיפות קשה להתגרש. אז לא מתחתנים. מבין?
3. אני לא ביקשתי מאף אחד כסף בשביל כרטיס לחזור ארצה. זה יש לי כל רגע.
4. עזבתי את הארץ בלי להגיד שלום לאף אחד, ובזה הצלחתי לתת להם לסבול.
5. רובי – כתבתי לזביק, ולמונצ'יק וללבנה ולקפה מרגלית, לנעמה מחיפה, ולאורי מבת-ים, ליצחק מכדור-רגל ולשרל'ה, המורה למספרות – ואף אחד לא כתב לי בחזרה. לי אפילו כסף לבולים אין. איזה אנשים בארץ. רק אחד "עובד" עלי. דובי המלצר שהחתיכות היו מצלצלות לחפש אותי היה מספר שאני עובד מלצר באמריקה, ומת מרעב, ואוסף סנט לסנט לכרטיס נסיעה ורוצה לצאת עם החתיכות שלו. השמועה הגיעה אלי הנה. איזה שקרן. מי בכלל עובד?
רובי, או שאתה בא או שאני לא יודע מה.
לך תגבה את הכסף שמגיע לי בשביל הבלטות ושלח לי כרטיס, דחילק.