25.3.66
"תיירת דנית בת 19, שהגיעה לישראל דרך מעבר מנדלבאום, השתוללה במשטרת הגבול ולאחר מכן היה צורך לאשפזה בבית חולים לחולי נפש..." ידיעה בנוסח זה בערך הופיעה בעיתון השבוע.

לרגע נשאר הקורא המום. מה קרה באותה תחנת גבול שהוציא את הנערה אל מעבר לכל גבול. שהוציאה מדעתה?!

לרגע נשאר הקורא המום. מה קרה אנחנו אשמים כמו תמיד, ולא חשוב שהיו אלה שוטרי הגבול או פקידי משרד הפנים, או מי שיהיה מטעם הרשות – אנחנו אשמים. אנחנו לא נהגנו כשורה. אנחנו חסרי נימוס; חסרי טקט; חטטנים; עמוסי נוהגים ביורוקרטיים. אנחנו, אנחנו, אנחנו! – אנחנו כל מה שלא יפה.

זה המצפון המזוכיסטי שלנו שאוהב להלקות את עצמו גם, ובייחוד, כאשר באמת אין בו פגם.

*

איני יודעת מה קרה באותה תחנת גבול, מי היו האנשים שנמצאו באותה שעה במקום ומה עשו. (אחד ייאמר – קשה מאוד לשגע אדם בן-רגע, אם השיגעון אינו נעוץ בו כבר מזמן). אבל איני יודעת מה קורה עם הנוער הזה, עם הביטניקים שאנו כה מרבים לפאר את שמם ולהתפעל מהם.

אין ברכה ב"עלייה ב'" זו. אני הייתי מתייחסת אליה כאל מגפה רעה.

כמובן, שכל כלל, יש בו יוצאים מן הכלל – וכל יוצא מן הכלל, כידוע, אך מחזק את הכלל – ואני הכרתי אחדים שהיו נחמדים באמת, תאבים ללמוד ולדעת, נודדים בעולם מתוך סקרנות לחיים, מתוך חיפוש אידיאל שיהא ראוי לאמצו. מתוך אהבת אנוש, מתוך יחס מיוחד ליהודים ולישראל ולנוער ישראלי, ומתוך דחף נעורים לחיות את החיים כל דקה וכל רגע, בלי קשרים מחייבים ובלי ויתורים לקשרים אלה. לראות שיש שמש – לראות ממש. לשמוע מוזיקה ושרק זו תהיה קיימת ביקום. לאהוב נער ונערה – ורק שאהבה זו תהיה קיימת בשעה שהיא קיימת – ולקום וליטול את התרמיל וללכת, כשזו הלכה.

זה היסוד לתנועת הנוודים. בתוספת בינינו - - מעבר לכל גבול - - לפרסומת רבה שהתנועה זוכה בארצות סקנדינביה, בעדודנו, נמשכים אליה יותר ויותר נערים ונערות וגם כאלה שההרפתקה היא הדחף העיקרי שלהם. עצלות שאין לה גבול, הפרעות נפשיות מושרשות עמוק בתוך לבבות שגדלו בלי בעיות כלכליות, בלי מצוקה מבורכת ופוריה. והרבה פורקי-עול שיתביישו לפרקו במסגרת משפחתית וארצית שלהם, ומבקשים לעשות זאת מעבר לגבול.

ואז עוברים כל גבול.

*

יש כאלה שבאים הנה בקבוצות מאורגנות ויוצאים לעבוד בקיבוצים. הקיבוץ – מה הוא יכול להציע לאדם צעיר המחפש הרפתקה, פריקת עול, יציאה מן השגרה?

הסירים במטבח אינם קוסמים לנערות. העבודה ברפת אינה מרתקת את הנערים. את הקטיף מרביתם שונאים. משפגשתי את הראשונים מבין "הקיבוצניקים הסקנדינביים" נודדים בדרכים ומבקשים מחסה ולעתים אף פרוטות אחדות לפת לחם, כעסתי כעס רב. על אנשי הקיבוץ – כעסתי.

רואים נער או נערה ש"הבית הטוב" ניבט מן הפרצוף ואפילו מן הסחבות הוא ניבט ומודיע על עבר מכובד שנקנה בטעם רב, בלב ובכסף טוב וביד אם דואגת, שנשלח הנה על ידי ההורים "ללמוד דרכי ציונות ולהכיר קיבוץ" – ומה עושה הקיבוץ עמהם? משכנים את הנוער הזה ביחד – אין נותנים להם להתערב בין "החברים". יש מן הסכמה אילמת, שהצעירים והצעירות, בני הקיבוץ, לא היתחברו אליהם, מעמיסים עליהם את מלאכות השרות, הממונים מטעם הקיבוץ, חמיצים פניהם לאלה שאינם מוציאים מכסת עבודה מספקת – האוכל רע, ההשכמה מוקדמת, המגורים עלובים.

"הכול עוד אפשר היה לסבול," סיפר לי נער דני אחד. "לו אך דיברו אלינו כמו אל בני אדם."

אובה היה שם הנער, היה בן 19. היתה עמו עוד צעירה, תמירה ונאה כמו מלכה, בת 18, ועמה עוד אחת בת 19, בת מורה. בת ה-18 היתה בתו של רופא.

"אובה" הלך לעבוד בביוב. הם מצאו בית קטן שעמד בהריסה, והשתכנו בו. אובה היה מביא את הכסף והשתיים "ניהלו את משק הבית". היה עובד שלושה ימים – ונח. קורא ספרים, מטייל עם "נשותיו" – עד שהכסף אזל.

אחר כך החליט מי שהחליט שהשלושה אינם רשאים לגור בבית ההרוס למחצה. ואז נמצא להם מקלט במרתפו של אזרח מכובד.

לא שהכוונה היתה רעה. חלילה. פשוט התגלגלו העניינים כך, שהנערה היפה-כמו-מלכה, בת ה-18, היתה שוכבת עם בעל הבית ובתמורה קיבלה השלישייה מגורים במרתף, מזון, ואפילו מעט בגדים. שוב לא היה צריך אובה לעבוד בביוב ואפשר היה לקרוא ספרים, לפהק לתוך השמש ולטייל עם "נשותיו".

זו היתה השלישייה הנחמדה. באמת. הם היו תרבותיים וחביבים, ואהבו לשמוע באך ולשתות קוניאק ולדבר על ספרים, אידיאלים ואיבסן. היו נכנסים הביתה על בהונות רגליהם, כמו שלושה עכברים קטנים – ושותקים. שעות ארוכות היו שותים קוניאק, שומעים באך, או תקליטים ביידיש, של יפה ירקוני, לחלוחית מוזרה היתה מצעפת עיניהם, ושותקים.

הם נסעו מכאן ידידי ישראל, עם תקליט ביידיש של יפה ירקוני ועם כל התאריכים של חגי ישראל. בקפדנות מגיעות ברכות לכל חג, "בגעגועים רבים".

*

אחר כך הכרתי שורה ארוכה של דנים, שוודים, נורווגים ואחרים, שאובה וחברותיו שלחו, שפגשתי אצל ידידים, בקיבוצים, באילת, ברחוב, במוזיאון – עומדים בפתח ומבקשים:

"אולי תוכל הגברת לקנות לי כרטיס כניסה. אני אוהב אמנות, ורוצה לראות תערוכת פיקסו" – לא התבייש לבקש גברתן בעל שרירים, זקן וכל השאר, צעיר כבן עשרים.

הנערות נקלעות לבתים כ"או-פר גירלס" – משהו כבת בית שעוזרת במשק הבית, והן אינן נוקפות אצבע, מפהקות כל היום, וכל הלילה מתרוצצות השד יודע היכן, אוהבות מזון טוב והרבה חלב וביצים מטוגנות – אך שונאות להדיח כלים ולקלקל ציפורניים – מחפשות גבר להיתלות על צוואריו – שיהא נשוי לא נשוי – העיקר שיקח אותן להודו, לאמריקה, להונולולו – לכל מקום שהוא, על חשבונו.

הכרתי נערה אחת, גם היא היטיבה לשיר כוראלים של באך, לדבר צרפתית, לצייר, לחייך, לרקוד, ובעיקר אהבה את הטיפה המרה. היא באה "לעבוד" בבית ידידים והיתה ישנה כל היום כולו, או ישנה או אוכלת ומזעימה פנים כי משעמם לה. אם היטיב עמה הגורל, יצאה בערב וחזרה עם שחר, פתחה בשקט את הגרמופון שינגן את דייו ברובק – ואת ברז האמבטיה, כי טוב לרחוץ לפני השינה. מתוך שיחות אחדות שניתן לחטוף עמה – סיננה מבין שיניה שורה ארוכה של תלונות על הקיבוץ, על האכזבה מישראל, ושנאה דקה וארסית לעם היהודי, שרק עכשיו למדה להכירו ולהוקירו כיאות היא וחבריה.

משלבסוף הצליחו ידידי להתפטר ממנה, הלכה לגור עם טיפוס מפוקפק באחד מבתי המלון המפוקפקים שבעיר, ואז הגיע מכתב תודה מהורים מכובדים מאוד, ???? ??????? ומה נותר לידידים לעשות – אם לא לכתןב להורים ולספר להם, בעדינות.

ואיך ניתן לספר דבר כזה בעדינות?

*

וכך עוד עשרות ומאות מקרים.

לא הקיבוץ אשם ולא אנחנו. וכל הארחה לבבית והכנסת אורחים משגעת לא תועיל. אנשים שבאו לארץ כתיירים, חייבים שיהיה להם ממה להתקיים באותה ארץ ועליהם להוכיח זאת. עם כל הכבוד לתנועה האכזיסטנציאלית-הביטניקית הזו, אין לסמוך על עבודתם שיתקיימו ממנה, כי הם אינם אוהבים לעבוד! לארח אדם בטל, כשכל הארץ עובדת – אי אפשר. ואם עושים זאת, אי אפשר עוד להסביר פנים – הביטניקים יתמרמרו והאנשים שיבואו במגע איתם יתמרמרו – והאורחים הפורחים האלה אצלנו לא יביאו לנו ידידות והבנה – ואני חוששת מאוד שהם רק יוסיפו לדמורליזציה בארץ וליחסי איבה ואפילו לתופעות של אנטישמיות בארצותיהם, ארצות שנראו לנו כמבצר של ידידות.

הם תמיד יעברו את הגבול, כל גבול של מקובל ובריא. ואם אנו רוצים למנוע מעצמנו עגמת נפש והלקאה עצמית והרבה ביזיון – נראה לי למוטב לשים קץ ל"עלייה" ב' זו.