8.3.63
לגלה רוטנשטרייך
אצלנו כל שמחה מהולה בדמעה, נובעת מעצב ויונקת ממנו. כאילו אסור לשמוח, סתם כך, על קיבה ריקה. כאילו תובע מר הגורל תשלום ורבית מראש אפילו בעבור מפרעה על חשבון הנאה.
הנה פורים עומד בפתח. אל ציווה לשמוח והלב יוצא לשמוח ולרקוד. הראש מחפש תחפושות לצאצאים, לבעליו. המוראל מבקש שירימוהו ויבדרוהו כראוי כי החיים קצרים ומחר נמות; והכל טוב ויפה כשלפתע נפתחת הדלת ומכניסה שלוש גברות ועמן את... השואה.
"רציתי שתכירי את ינינה" – אומרת הגברת רוטנשטרייך, הלא היא אם העליה הפולנית, ואני יודעת: מיד יופיעו סיפורים על בעיות שיכון, תעסוקה, קליטה רוחנית ושאר מטעמים מסל מזונות החיים שלנו.
אינך רואה שפורימי לי בלב – אני רוצה לומר לה – שכל בעיות העולים הללו באמת חשובות ביותר, אבל, אבל דיינו, לפחות בימי חג ומועד. אני רוצה לומר ואיני אומרת ורק מחייכת באדיבות. כוחו של הרגל, של נימוס. ואז שוב לא אדע כיצד, כי לא מדברי ינינה הצנועים והמקוטעים ואף לא מסיפורי המהנדסת הצעירה שבאה עמה ושינינה הצילה את חייה. כאילו בא העבר וניצב בחדר.
והחדר נעלם, נעלם הרחוב שבחלון וצמחה לפתע העיר קראקוב שמעולם לא ראיתיה. והגברת ינינה קובאליק של היום – אישה פולניה קשישה ותשושה, עם עיניים מלוכסנות קמעה, אף גויי, עצמות לחיים בולטות ושער פשתן לשעבר – היתה לאישה צעירה ותמירה, עטורת צמה בלונדית, לחיים פורחות ושפתים אדומות כדובדבנים.
אני רואה אותה בבית היהודי הגדול של משפחת עקיבא הרשטין, תעשיין הסבון הנודע. יש שם שידה גדולה וחפצי בדולח וכסף בתוכה, ושולחן אוכל ארוך ונברשת קריסטל עצומה תלויה מעליו. הגברת הרשטין הצעירה ויפת התואר, לובשת שמלת תחרה ושתי מחרוזות פנינים אמיתיות לצווארה. היא מברכת על נרות שבת. ישנם גם שנים-שלושה אורחים שבעל הבית, הביא עמו מבית הכנסת. למר הרשטין זקן שחור וקצר וכיפה על ראשו. ויושבת גם הבת הבכירה אירנה בת העשר, ודוד בן השבע וינינה, המטפלת הגויה, האִם יושבת גם היא ליד השולחן? יש לשער שהיא יושבת שם בין הילדים – תומכת בנתן בן השנתיים ולוחשת על אזנו – "חזור – אחרי אבא – ברוך אתה... אמן", ומנגבת את פי הילדון מטיפות היין, שלא ישתכר חו"ח ומחייכת למראה עפעפיו הכבדים המתחננים לישון.
ויש שהמשפחה נוסעת לדאצ'ה – וכמובן שגם ינינה נוסעת, כי בלי פאני ינינה אי אפשר לילדים. היא באה לבית זה בהיותה נערה רכה כשנולדה הבת הראשונה והשנים נוהגות לחמוק מהר, וכבר עברו חמש עשרה שנים, ועוד שני ילדים נולדו במשפחה והם גדלו כבר, והעלמה ינינה צריכה לחשוב על משפחה לעצמה... ויש ודאי אדם ששם עינו בה, ודאי נרקמות תכניות – כשהכל מתנפץ.
שנת 39' – הגרמנים פולשים לפולין. בלילה אורזים מזוודות, נועלים ארונות, מגיפים תריסים, מחביאים את כלי הכסף לשבוע, לשבועיים. רק הגרמנים יצאו – ישובו לביתם. ויושבת המשפחה בלבוב, ביחד עם ינינה, וטועמת טעם ראשון של מצוקה יחסית יש עוד כסף. יש קשרים. ואז הכל אוזל – ואצל הרוסים לא טוב – ונוטלים שוב את החבילות, לא עוד מזוודות, ונותנים הרבה כסף בידי מבריח גבולות והולכים בלילה בחזרה לקרקוב. אל הגרמנים, אבל הביתה!
ולפתע, יריות, אלומות אור, זעקות; "הילדים, תנו לי את הילדים" – צועקת האם. ינינה חוטפת בין זרועותיה את נתן הקטן ורצה, רצה. הילדים רצים אחריה. בעברו השני של הגבול הופכת ינינה קובאליק-קלוזה לאם-לביאה לשלושה ילדים. היא מבריחה למענם גבולות, היא מזייפת ניירות, היא הולכת לכבס כבסים, לשטוף רצפות, היא מבשלת "סבון" והולכת למכור אותו בבתים. היא רוחצת את ראשיהם הקטנים של ילדיה בשובה בלילה בלילה, לאחר יום של התרוצצות ובקשות, 'מסחר' ועבודה. היא רצה בפחד מאיים שמא לא נשמעו הילדים, שמא הציצו מבעד לחלון, שמא בכה הקטן והגרמנים שמעוהו, או השכנים מסרוהו. וכשהיא מוצאת את בתה אורנה ממתינה לה עם "הסעודה" ושהיא כיבדה את החדר – היא מלטפת את לחיה של העלמה לבית הרשטין – היא מודה לה על העזרה...
ומגרשים אותה עם ילדיה מבתי נוצרים – כי הללו פוחדים, ומגרשים אותה גם קרובי משפחה של הילדים – – – כי אין מספיק אוכל – מה לעשות.
באין ברירה, באין כל ברירה, היא הולכת עם הילדים לגיטו. ואז היא הופכת למלאך הלבן המושיע, לכל המחנה. הם ממתינים לה מאחורי התריסים, היא עושה שליחויות, מביאה תרופות ומזון ומעבירה ידיעות. וכך היא מוצאת את האם ואת אבי הילדים והיא מביאה אותם אל הגיטו, במסגרת איחוד משפחות ומפרנסת אז את כל המשפחה. את ההורים והילדים כאחד.
"והילדים שלי למדו עברית, ותפילה ואפילו פסנתר" – אומרת היא בגאווה, והמהנדסת הצעירה נזכרת כיצד היתה ינינה יושבת ובוחנת את בחור הבר-מצווה אם יודע הוא את הדרשה. וכיצד היתה אומרת אתם בבוקר "מודה אני..."
ותארו לעצמכם את ינינה קובאליק, הפולניה הקתולית האדוקה, מחפשת בימי המצוקה הנוראה הזו, בשר שנשחט בשחיטה יהודית. והיא מחפשת אישה יהודיה שתכשיר אותו. ומקפידה על כלים נפרדים לבשר, לחלב...
ותארו לעצכם את היום בו אבדו הורי ילדיה, את היום בו אבדה הבת האהובה כל כך. "והיום אני גרה בבוכניה, ועוברת יום-יום ליד המקום בו היה המחנה, ורואה הכל מחדש. זוכרת הכל..."
ותארו לעצמכם כשנגמרת המלחמה, איך אזרה עוז לעזור לבניה, שאין לה זולתם, להיכון לדרך וללכת לארצם, לארץ ישראל.
*
שעה זו עם ינינה הנפלאה והגאה, שבאה לישראל לביקור קצר בהזמנת "בניה", היתה לי חג גדול. איזה עולם יפה הוא עולמנו המכוער אם יש בו אנשים כמוך; ינינה.
ברכט כתב את "מעגל הגיר הקווקזי", במות כל העולם הציגו אותו והתפעלו מן האם הגדולה שבאישה. לו הכיר אותך ברכט...