23.6.61
ובכן נוסעים. "הקרוב" מאמריקה וזוגתו, לבשו את מיטב בגדיהם. גם הלה. היה איזה חג שלא מן העולם הזה, בלבה. חג של זוועה חוגגת נקמות.

"אכלי, הלקה'לה", אמרו לה הקרובים ודחפו בידה כריך בית מלון, ועמדו על כך שתאכל ומייד, כפי שעושים ליד מיטתו של חולה. משסובבו ראשיהם להביט ב"ארץ-ישראל", חשבה לזרוק אותו מבעד לחלון, אך מייד נזכרה, שעבירה גדולה היא ודחפה את הכריך לתוך תיקה. אלה שחזרו "משם", לא ישחיתו לחם. לעולם לא!"

נו, הלקה'לה, הסנדביץ' היה טוב? עכשיו אכלי תפוז."

"היה טוב, תודה."

לאחר מכן, כאשר ישבו כבר בבית העם הירושלמי, על הכיסאות הלא כל כך עממיים, והיא חיפשה בתיקה ממחטה, נתקלו אצבעותיה בסנדביץ' מרוח-החמאה וקבס תקף אותה.

הקרוב המשיך להמציא מיתות משונות ובירך "שהחיינו והגיענו לזמן הזה", ובעיניו נוצצו דמעות. גם בעיניה של הלקה אלא שמכאן והלאה, התערפל האולם המהודר והיא לא תמיד ידעה היכן היא נמצאת. פעם נדמה לה, שהיא נמצאת בבניין אופרה מודרנית. הכל הציע דיוי זה. האולם, שריצפתו רכה למגע-הרגל, המכוסה מרבד-גומי-בד, כבר באולמי הכניסה ובחדרי המדרגות, הכיסאות הנוחים והערוכים שורות שורות, יציע ותאים, והבמה עצמה, על מרבדיה עדיני-הגוונים, התאורה, התפאורה... גם הנפשות הפועלות.

חליפות עברו לנגד עיניה העצומות רסיסי זיכרונות: ה"פריצ'ה" (דרגש קרשים) עליה "ישנה" עם אמה שנה, שנתיים... מינה השתייכה לקבוצה של אמהות ובנותיהן הנערות. איך נבהלה אמה, כאשר גילתה לפתע פצעי-בגרות על גב בתה.

או המצעד. היה זה אחרי שנים רבות. רוב האמהות כבר "הלכו" מזמן מצעד בוקר-חורפי. התזמורת מנגנת, השלג מסנוור את העיניים בלובנו הזך והתמים, והבוהן של מנגלה, גדולה ומאיימת, רק היא קיימת, רק היא ישנה והיא ערומה מאוד "ימינה" – היא פוקדת – שמאלה... לחיים, למוות" – פוקדת הבוהן, והגה לא נשמע.

הן מסודרות בשלשות, גם פה, בתופת, חוגגים העלומים את ניצחונם. וגם פה יש כאלה שגופן ללא רבב, שדיהן גבוהים ועגולים ועורן צח. ואיך הללו נושאות ראשיהן בגאווה, ואיך אמה, הזקנה שבחבורה, מתרוצצת משלישיה לשלישיה ואף אחת אינה רוצה לקבלה לבין שורותיה, כי עורה תלוי עליה כבגד מיושן ו"המיון" נעשה בשלשות..."

עמדי אתי, עמדי אתי", מתחננת הלה ואף רצה אחריה. אך האם מגרשת אותה וצועדת יחידה בשורה...

"אמא, הוי אמא!" מתייפחת הלה. ו"הקרוב" מחבק את כתפיה וגם הוא מתייפח, כמו על קבר אבות.

והוא, בכור השטן, יושב בתוך תאו. הדור וחשוב בחליפתו הכחולה, בחולצה הבוהקת בלובנה ובעניבה התואמת. אפילו ממחטה לבנה יש לו בכיסו העליון, כמו איזה בנקאי, או מנהל חשוב, שהקיף עצמו במחיצת זכוכית. למען ייטיב לפקח על עובדיו ולקוחותיו, בלי להיות מוטרד משלוות עבודתו הדייקנית.

שניים במדים שומרים על ראשו "היקר" בתוך התא. ושניים אחרים, מחוץ לתא, ואחד עומד לרשותו להעברת "פקודות" והערות, ועוד רבים אחרים במדים; וכמה בלא מדים?

הלה ממהרת למחות את עיניה מאחורי ארנקה. לא! היא לא תעניק לו הנאה של דמעות-יהודיה. הוא לא יראה אותה בצערה בזכרונות עלבותה והשפלתה, לא הוא!

לא הוא?! וכל אותם עשרות עדים שעמדו מולו, במרחק של פסיעות אחדות ממנו, ובכו וזעקו וחיו הכל מחדש ומתו הכל מחדש. הסדיסט הנתעב הזה, ששתה נהרות דם כמפלצת אגדית, מי ידע אם לא עלץ בו ליבו לזכר-חי, מפי עדים חיים, לגדול משתה-הדמים שהוא היה שר-המשקים שלו וטבחו הראשי?!

היא רצתה לקום ולזעוק. לזעוק ליועץ המשפטי – שיפסיק לספר. אלא שאותו רגע נתנה לה קרובתה משקפת תיאטרון ואת אוזניות ההאזנה. ואז שמעה כיצד מספר התובע הכללי על כך וכך אנשים מובחרים בבריאותם וצורתם, שבודדו לפי פקודת הנתבע (נתבע? למה קוראים לו נתבע ולא מרצח), כדי להכין מהם שלדים יהודיים מושלמים, למען ההיסטוריה. השופט עמד על איזה אי-דיוק בתרגום המסמך ואילו המרצח – הרים ראשו.

"שלדים?!" – אפשר היה לראות איך המילה חודרת ממש לאוזנים ומהם למוח וממנו ניתנת פקודה ליד, והיד שלא רעדה לחתום על גזרי דין מוות ועינויי פלצות, אינה רוטטת גם עכשיו כשהיא מחפשת, בין ערמות התיקים שעל שולחן הכתיבה את תיק השלדים החיים...

הלה החלה לצחוק. היא נזכרה בהלצה ששמעה. הלצה על גרמני דייקן, שהואשם ברצח אישה צעירה. החשוד טען להגנתו: רצח-לא-רצח, יש לו אליבי. הוא מנהל יומן וכל אחת מפעולותיו רשומה בו בדייקנות. ידידיו אישרו את טענתו. ובכן, החשוד הוציא את יומנו ואמר:

"הבה נבדוק. באיזה יום, אומרים אתם, רצחתי?"

"בחמישה עשר במאי."

"חמישה עשר במאי, חמישה עשר במאי... באיזו שעה? בשעה חמש? רגע! חמש, שלושים – נכון!"

מי יודע. אולי גם אייכמן ייזכר פתאום. שאם לא כן מי יודע כמה זמן עוד יישב באולם המקורר והמאוורר ישלח פתקים לסניגור ויחפש בתיקים, יחליף חולצות לבנות בוהקות ויעלה זיכרונות; ואולי יקבל מכתבים מאשתו "התמה", המהלכת תחת שמי העולם, בו זורחת השמש, בו נולדים ילדים ופורחים גם פרחים. אותה משתפת פעולה נתעבת, שילדה למפלצת ילדים וישנה איתו בחדר אחד, ואולי אף במיטה אחת, גם לאחר שידעה הכל. הכל!

השוטר רמז להלה שתצא. "למה צחקה" – חשבה – "האם נטרפה עליה דעתה או מה?" היא הציתה סיגריה וזרקה סוף-סוף את הסנדביץ' לפח האשפה. איזה עיתונאי שפיהק ב"פואיה" מצופה-השיש, אמר לה שזה יום משעמם ביותר. משהשגיח ב"מספר" שעל זרועה הוציא פנקס קטן והתחיל להמטיר עליה שאלות, היא מעכה את הסיגריה ומיהרה לשוב ליציע.

"שבי כאן," רמז לה השוטר הממונה על הדלת והצביע על כיסא צדדי בשורות התאים, למען לא תפריע. מכאן ראתה את האולם. שעמד חציו ריק וזכרה את התור ב"מגרש הרוסים" ולא הבינה למה, ואת שתי השורות הרישונות שביציע, הריקות כמעט, ושוב לא הבינה למה. מפעם לפעם היה נכנס מישהו חדש, מתיישב על אחד הכיסאות שבתא, ואז היה נחפז אליו שוטר ומורה לו לשבת למעלה, סתם ביציע.

"למי מיועדות שורות אלה?" שאלה את השוטר שלידה, בשקט בשקט.

"שבע השורות הראשונות באולם שמורות בשביל העיתונאים."

"אהה. ושתי השורות הריקות הללו?"

"זה בשביל אנשים חשובים כמו שגרירים, חברי כנסת, אורחי ממשלה, תלמידי הסמינר האפרו-אסיאני..."