13.4.73
נעים עכשיו ביריחו. היא רכה כמו לטיפה. עצלה כחמסין וקלילה כמו שחר בשרון.
השעה 5 אחה"צ יום שישי לפני שבוע – מלאה אורחים של חג. מכוניות נוצצות שנת ייצור 73, עם מספרי הגדה, נעצרות ופולטות עוד ועוד אורחים. משפחות משפחות, אב עם כרס כיאה לגביר, ואם צעירה להכעיס, בחצאית מיני, ריח בושם חריף מתערב בריח היסמין. השולחנות מתכסים בצלוחיות קטנות עם עשרות מיני מינים של מטעמים. אלה שותים בירה ואלה עראק ואלה "סוון-אפ" וקולה. נערות עוברות ומוכרות כרטיסים להצגת בית-הספר-לבנות. מציעים גם לנו. אין עוד אורחים יהודים מלבדנו. מלצרים, שבאמת יודעים לשרת, נעים בשקט בין השולחנות וממשיכים להביא פרגיות אפויות, יונים צלויות בצנובר ואורז, כבדים על שיפוד. וחס ירוק וטרי וחורק בין השיניים. וסלטים שאם גם נעמוד על הראש לא נצליח לחקותם, ולקינוח – בוזה, כמו ברמלה. אבל זו שברמלה טובה יותר...
בשוק מוכרים פרי יפה מאוד. פרי המזכיר את הימים הטובים שלנו באיים הקאריביים. יוקה. פלאטאנוס, פאפייה.
אולי הדמיון שיטה בנו, אולי המוכרים. בננות הענק נתגלו בבית כסתם בננות קטנות. תפוזי הדם – צמוקים ורקובים ויבשים מעסיס. הפאפייה – אינה רוצה להבשיל, קטפו אותה בטרם זמן. והיוקה – טעמה שונה. רק החס גדול ורב עלים. שאר הפרי והירק מצטיין במחיר מופרז. הלכו להן כמעט עשרים לירות על לא כלום. סידרו את הטיילים היהודים. ועוד איך סידרו.
ואני מתביישת לומר שנורא נהניתי שסידרו את היהודים. אפילו שהייתי זאת אני עצמי.
זה אומר משהו כשרואים את המיעוט היושב בתוכנו, יורד מירושלים, בא מאזור השפלה, לנפוש בנאות יריחו. זה אומר משהו כשעיר מבודדת כזו פורחת, ושפע רב בה. פרוספריטי של ממש. שבתיה משופצים ומסוידים שבתי הקפה שלה הומים, שאזרחיה ואורחיה לבושים היטב. שהיא השתקמה הרבה יותר מהר תחת שלטון זר, מאשר השתקמו אחיה (שנשארו לשבת מחוץ לחומות...) שהיא אפילו מסדרת את בני העם השולט – ומוכרת לו פרי וירק רקובים...
אגב – פגשנו גם במכרנו, בן דודו של בעל הבוסתן.
"מוכר את הבוסתן?".
נד בראשו ולא השיב.
נותנים לך עשרים וחמישה אלף... שלושים. הא?!"
מנה את העינברים שבמחרוזת, ושתק לתוך כריסו – כמו בודהה. אחר קרב את פניו לפנינו עד שנהיו גדולים גדולים.
"מי שימכור אדמה ליהודי יקבל סכין בגב." חד וחלק.
"יש לכם קונה בשלוש מאות אלף? יש על מה לדבר..." הבליע.
"תאכלי בורמה. מג'עפר. וקצת קפה טוב – יעני..."