22.7.66
בילינו ערב מקסים, באחד ממקומות הבידור הטובים ביותר בתל אביב רבתי. ישבנו בכעין פנטהאוז – בית קפה, שמענו תזמורת ג'ז, רבת חן ומרץ, שניגנה בעיקר שירים ישראליים.

פנחס – צעיר ותוסס – תופף על שני תופים בצליל אפריקני, אחריו הפליא לסלסל בחלילית – אברהם, אף הוא צעיר ונאה – אחריהם שרה הסולנית החדשה של מקהלת הילדים של צדיקוב, היא רבקה ברכה וברכיה יפות בשמלתה הקצרה, אחרי כן הדגימו ריקודי עם ישראליים, והתיירים אשר היו עמנו התרגשו והודיעו:

"סוף סוף. אנחנו שיברנו לנו את הרגליים באמריקה בלימוד הצעד הישראלי במחולות עם – ופה לא מצאנו אפילו מקום אחד בו רוקדים ריקודים ישראליים. רק רוקדים את ריקודי השדים – טוויסט והשייק והשד יודע מה."

בבאר הממורק והמודרני והמבהיק בניקיונו, מגישים אספרסו ב...20 אגורות. תה ב...10 אגורות, טמפו ב...10 אגורות!

משקאות אלכוהוליים אין ליד הבר – אף כי כובדנו בכוסות יין מתוק טוב, עוגות ופירות, ומיצי פירות – על המרפסת הגדולה והנאה. אותה מרפסת פנטהאוז, עליה סיפרנו.

וכל אלה חינם אין כסף.

ולא רק אנחנו – שהיינו האורחים של אורחי הקבע – כולם כובדו אותו ערב, שנערך לכבודם של שמונה חברי מועדון הנוער העירוני ביפו העתיקה, שסיימו את שירותם הצבאי וחזרו לחיים אזרחיים ולמועדונם – ביתם.

כולם – כמאה בנות ובנים מגיל 16 עד 30 – ישבו מסובין ליד שולחנות ערוכים ואחר יצאו במחולות. הבנים בחולצות בוהקות בלובנן, הבחורות בשמלות חינניות ואופנתיות ומגלות ברכים רכות בשניים וחג שפוך על פני כולם – וחן נעורים ושמחת נעורים שאין תחליף להם ואין מתחרה להם.

בגאווה הראו לנו חברי המועדון את חדרי הלימוד בקורסים שונים, צילום והסרטה ואלקטרוניקה, וציור. וגרפיקה ומלאכת מחשבת.

"אני אוהב מוזיקה קאמרית."

"ואני מתעניין בדרמה שקספירית."

"ואני כבר חבר במועדון הזה 13 שנים. עוד כשהיינו משחקים בג'ולות. זו היתה חורבה, זו היתה."

"ויש לנו זוג אחד שכבר התחתן מפה." ועוד שני זוגות בדרך – מספר נער המשמש תורן בבר ביחד עם נערה – שהיא אשתו לעתיד.

ניצוץ נדלק בעיניו כשהוא מראה לנו את פלאי הקפיטריה שהוא ממונה עליה הערב: "כשגברת אורה נמיר קיבלה לידיה פה את העניינים – הוא אומר – אז היו פה רק חורבות. מה כבר היה אפשר לדרוש מבית נוער בשטח הגדול..."

*

כמעט ואיני מכירה את אורה נמיר. פגשתיה לעתים קרובות, אמנם, מחייכת את חיוכה הנעים והמנומס. שקטה, מכונסת, צעירה מאוד בין נשי המנהיגים והעסקים שלנו – נאה ואלגנטית – ומאוד ליידי.

אותו ערב, בין "ילדי טיפוחיה המגודלים" ראיתי אותה באור חדש. ונורא לא נעים להודות – בהרבה הערצה.

משהו משלה טבוע בכל פינה של ארמון נעורים זה, הפתוח לכל צעיר וצעירה. הרבה טעם מעודן ומאופק, ומחייב את האדם להנמיך קולו, להקשיב לזולת, לנהוג בטקט, ולשמוח בשקט.

היא אימצה את מועדוני הנוער ביפו – ואולי נכון יותר לומר, את הנוער ביפו. וצר לי להגיד: זו הפעם הראשונה שראיתי משהו מקסים וללא רבב, שעושים בכספו של משלם המיסים המסכן, שהעיריות רוכבות על כתפיו וכה מכבידות את עולן עליו.

רגע, רגע – כספי משלם המיסים?!

איך אומרים: ציפור קטנה לחשה לי, שהגברת נמיר אמנם מנצלת את גישתה החופשית לבעלה, גם מחוץ לשעות הקבלה של ראש העיר, לטובת מועדוני הנוער שלה (וזה אשר עליו סופר הוא רק אחד מהם). אך עיקר תקציבה למועדוני הנוער שיפוצים וציודם, היא משיגה מתרומות נדבנים.

ואם כי היתה כבר השעה מאוחרת, באותו בילוי של מוצאי שבת של ראש העיר ורעייתו – עייפות מה נסתמנה על פני שניהם – היא זקפה ראשה, שלפה פנקסה וכבר היתה מוכנה לצאת לפעולה.

מישהו הזכיר שמו של נדבן.

והיא צריכה לצייד את הספריה, ולעשות שיפוץ במועדון הנוער חובב אמנות, ואולי להגדיל את חוגי הנוער שליד השעון שביפו...