מתי פסח?

13.4.62
לילה. לילה אפל ושחור בערבות סיביר. השלג הלבן הנפרש לרגלים, גם הוא שחור כבאר עמוקה. והעיניים קרועות לרווחה ושואלות בחרדה:

האם עוורנו?

וכבר שבועיים הם כאן, קבוצת יהודים מפולין, שנמלטה מפני צבא-המרצחים הנאצי. עובדים הם בחטיבת עצים. יוצאים הם מן המחנה הקטן, בטרם יעלה השחר וחוזרים עם לילה. ומלילה ללילה מעמיקה החשיכה והדרך מתארכת מתארכת. תחילה – עשרה קילומטר, אחרי כן – עשרים. עשרים לשם ועשרים בחזרה.

הכלב טומי, שלקחו אתם למגן, נשרך בין הרגלים ומיבב חרש. פוחד הוא מחיות רעות המשחרות לטרף. מחפש מגן אצל העייפים שרגליהם כבדות וקופאות בתוך מגפים מתבלים, והאלות שבידיים אינן נוסכות בטחון בלב.

עד מתי, אלוהים. עד מתי?!

תחילה היו נושאים עמהם אבוקות כדי להבריח טורפים. אחר כך נגמרו הגפרורים הפולנים, ואל תמיד ניתן לשמור על האש ששאלו במחנה.

וכך היו צועדים אנשים צעירים אלה, שבעי תלאות ומכאוב, בצעדים כושלים של זקנים ומזמרים זמר יהודי עצוב. אבדו התקוות, אבדה האמונה בארץ הצדק המוחלט, אבד הרצון לחיות. וכי יש עוד טעם לחיים, וכי יש עוד תקווה בעולם חשוך זה? מי יעמוד להם. מי יגן על מקופחים ללא עוון, מופקרים לרעב, לרשע, לחיית טרף, בארץ ללא אלוהי חסד.

ורק הזמר להם מגן.

באחד הלילות החשוכים הללו ענה קול לשירם הנוגה. והקול השתפך ובכה. נחרדו אנשי הקבוצה שלנו. נאלמו דום.

"אידן" – המשיך הקול לזעוק – "זינגט, אידן. פערלירט נישט דעם בטחון" (שירו, יהודים, אל תאבדו את האמונה.)

עדת כלבים נרגזים התחילה לנבוח כזדים. אך הקול גבר עליהם. "שמעו" – זעק הקול מתוך החשכה – "אני לא יודע מתי פסח. תגידו, יהודים, מתי פסח? ותגידו – היש עוד יהודים, ישנה עוד ארץ-ישראל?"

נביחת הכלבים גברה. אורות עלו לפתע ונגלה מחנה מגודר. קללות רוסיות נמרצות של שומרי המחנה, השתיקו קולו של היהודי. נשמעה יריה ועוד יריה, האורות דעכו והמחנה נבלע בחשיכה.

כיצד נתגלגלו הנה, בעצמם לא ידעו. לימים, ספרו להם כי אכן ישנו מחנה בקרבת מקום ובו אסירי ציון, אך שוב לא ראוהו לעולם.

ורק הקול הזה היה רץ לפניהם, מלווה אותם בלילות האימים, באלומת אור.

"יהודים, מתי פסח? יהודים, אל תאבדו את התקווה."

ועדיין הוא מלווה אותם בלילות חשוכים.