25.12.69
הכל בגלל משחק כדורגל אוסטרליה-ישראל. מישיקובסקי מת ללכת. מת – זו לא המילה. עוד יותר מזה. אבל איך יוכל, והוא מנהל משמרת, ובאותו שבוע גורלי, דווקא בשעות אחר הצהריים.
ניסה להחליף עם ינוביצקי. וסיפר לו כי צריך לנסוע ללוד לקבל פני קרוב מפולין. אבל איפה! הלה משך בעינו כאילו היה אחד ספרדי: "רוצה ללכת לתחרות, רוצה. ואני מה. נשמתי צימוק?"
מה טעם היה להגיד לו "תהיה בן אדם. שכך אחיה שלא שיקרתי, כאשר אמרתי שאני צריך לנסוע ללוד לקחת קרוב מפולין. תכף ומיד אחרי המשחק אסע. אבל לראות את המשחק אני מוכרח. אני מת לראותו."
וכל כך בערה בו התשוקה והעבירה אותו על דעתו, עד שמוכן היה לומר: שתלך כל העבודה לעזאזל. אפילו יפטרו. שיפטרו. נראה אותם. כאילו שאי אפשר לעבוד יום אחד בלי מנהל משמרת. כל אחד יודע מה לעשות. כאילו יש לדעת. העבודה כבר הולכת מעצמה.
"שיפטרו, מה?!" השעינה האישה את שתי ידיה למתניה, החזה קדימה והפה פולט להבות. "בשבילי לבטל שעה אחת של עבודה ולסדר לי סוף סוף את המדפים בארון, שהכל נרקב שם, או להחליף את הגומיה בברז שדולף כבר שנתיים, אין פנאי. בית החרושת. הוא יתמוטט. אפשר לחשוב שיש לו אקציות בבית החרושת הזה. וכשמבקשים מבעלי, מנהל העבודה, לעשות זאת אחרי שעות העבודה, הוא מודיע שהוא עייף. אינו יכול להתכופף. כואב לו. ומחר לא יהיה לו כח בשביל לפקח על הפועלים. אבל בשביל לרוץ למשחק – יש לו פנאי ויש לו כוח ושיילך בית החרושת לעזאזל."
"אני מרגיש לא טוב. זהו. לא רציתי להגיד לך. אני מרגיש לא טוב וקצת אוויר צח היה עושה לי טוב. כל הימים בבית החרושת הזה עם העופרת הזו."
ותוך שהיה משקר לה, ראה כבר את עצמו צועד אל קופת חולים, נכנס לרופא ואומר, "אני חולה." מרגיש לא טוב. כנראה שפעת צריך פתקה לנוח יום יומיים. והכל יהיה טוב. עם הפתקה בכיס ישר אל הגיס, אחי אשתו, ואיתו – ישר למשחק.
אבל לא כך הסתדרו העניינים.
"כן." אמר הרופא לתוך פנקס שהיה מונח לפניו. אחר הסיר את משקפיו וניגב אותן ואת עיניו ואפו. הרעיד באותה צמרמורת של "לה-פפטצ'ה." איך לשקר ישר בפנים לרופא, שעם שעפת אמיתית בא לרפא חוליו.
"אני מרגיש לא טוב."
"מה, לא מרגיש טוב?" – שאל הרופא והביט אל השולחן.
"אני לא יודע מה. כללית. ככה."
"כואב לך משהו?"
(הישבן כואב לו לשבת בזירה...) "לא. כפי שאמרתי, ככה. כללית. לא מרגיש טוב. ככה, מושך אותי למיטה. אולי פשוט עייף. (הפתק, הפתק) אולי העופרת..."
הרופא החזיר את משקפיו לעיניו. הביט במיודענו:
"תתפשט. מאחורי הפרגוד."
"לא צריך." – התגונן מיודענו. "אולי פשוט עייף. אל תטרח..."
אבל כבר לא היה מוצא. הרופא המנוזל התכופף מעליו וכל המקרובים, כמו שאומרים היום, עטו על מיודענו. כבר יהיה לו סוף...
"תפשיל מעט את המכנסים. תרים את הגופיה. הצבע שלך לא מוצא חן בעיני." ודומיה.
לחיצה על הבטן וקפיצה פתאומית של מיודענו. "סליחה, מצטער. רגע, רגע. שמע בחור, מימי לא ראיתי כבד מוגדל כל כך."
איפה משחק כדורגל, איפה קרובים מפולין, איפה כוסית משקה חביבה. מזה שבועיים מרותק הוא למיטה והוא חולה אנוש. המת לכדורגל הולך למות – אומרים.