27.11.70
בצל בניין השופרסל של ירושלים, המתנשא אל על בגאווה, בקצה המדרכה – מצוי דוכן זעיר לפרחים. רבים מבני ירושלים מכירים אותם, את מוכרי הפרחים מרחוב אגרון, את האם ירוקת העיניים, את האב המחייך תמיד, את בתם היפהפיה שתתגייס השבוע לצה"ל, את הבנים שמביאים פרחים הביתה ואת הבן הבכור, שרק השבוע יצא את הצבא וחזר מגדוד שריון שחנה בתעלה.
אוהבים לקנות אצלם פרחים, כי הפרחים נחמדים והמוכרים נחמדים עוד יותר. הוותיקים זוכרים את המשפחה שהחלה במכירת פרחים בשני דליים על המדרכה. עם ערב היו הפרחים מורידים את ראשיהם, וכאב לראות את האב עושה את דרכו הביתה, אל החדר העלוב שבחורבה אשר בקצה מחנה יהודה. עתים היו נלווים גם הפעוטים.
"סבלנו הרבה," סיפר לי רחמים סעדיאן. "עלינו לישראל בשנת חמישים. שם, בטהראן, עבדתי נהג. עבדתי עם רוסים נגד גרמניה. הייתי מוביל אוטומובילים של מזון, ציוד מלחמה – שהיו שולחים מאנגליה לרוסיה נגד גרמניה. אחרי כן עבדתי נהג אוטובוס. באמת לא היה חסר לי. גם המשפחה שלי היתה עשירה מאוד והיה לנו בית שהיינו משכירים. אבל פגשתי אותה, וכמו שאומרים, התאהבתי בה והיא לא היתה ממשפחה עשירה והמשפחה שלי התנגדה וכך עלינו הנה בלי כלום. גרנו בשער העליה, לא היה כל כך מה לאכול ומה ללבוש ואותה שנה ירד שלג בחיפה ואשתי היתה חלשה אחרי לידה וקיבלה דלקת פרקים והיתה חולה. נכנסת לבית חולים ויוצאת מבית חולים. אני עבדתי במה שרק יכולתי. ובינתיים יש עוד ילדים, ושיכון לא נתנו אז, והייתי מתרגז הרבה ומצטער הרבה עד שיום אחד נפלתי וקיבלתי מחלת נפילה. ומאז התחילה אצלי מחלה של עצבים וכמו שאומרים – התחלתי להיות אורח קבוע בבית חולים בטלביה."
"כמו תפסו אותנו ברשת..."
גרנו כולנו בחדר אחד, שש נפשות. האשה שלי חולה בדלקת פרקים, שלחו אותה לאישפוז בטלביה גם כן, אבל לא היה איפה להשאיר את הילדים. אני נכנס לבית חולים ויוצא מבית חולים. וכשאנו פחות או יותר הולכים על הרגליים שלנו, אחד הילדים שוכב עם חום. גם הם חלו מהרטיבות בדלקת פרקים. וכל פעם שהייתי מקבל התקפה של נפילה, והקצף עולה מן הפה וכך הלאה, היו הילדים מפחדים הרבה. התחלנו להיות שייכים לעזרה סוציאלית. זה היה אוכל אותי. הייתי מתבייש. הייתי כועס על עצמי. איך אפשר להיות כזה, עלוב. תמיד מסכן. לא אהבתי את עצמי.
את הילדים סידרו בשבילנו במוסדות. כל פעם היה איזה ילד באיזה מוסד. ותודה לאל גדלו, ואני גאה בהם.
אם הם גאים בהורים? – מה אני יכול להגיד. עשינו הכל בשביל לגדל אותם בכבוד, שיהיו אנשים טובים, שיהיו יהודים טובים.
"מר סעדיאן, ואיך קרה העסק הזה שהתנצרת?"
סעדיאן משפשף את רקותיו.
"הראש כואב לי. רק לפני יומיים יצאתי מטלביה..."
"זה היה כמו תפסו אותנו ברשת. היינו מוכרחים, כמו שאומרים. בשביל שלא יקחו לנו את המרתף"... מסבירה האשה.
"איזה מרתף?"
"את המרתף שנתן לנו אדון קופסמן, מן הבית ממול. זה מן התנועה המשיחית. שאם לא היינו נטבלים, היו מוציאים אותנו."
"אתם גרתם במרתף?"
"אנחנו מחזיקים שמה את הפרחים, בלי המרתף הזה אנחנו צריכים לשוב לשני דליים... לא שווים כלום."
"בעצם, זה אפילו היה מצחיק. נכנסנו לאמבטיה והוא אמר איזה דברים בטלים... תכתבי בטלים."
"זה בכלל לא מצחיק!" נמלטת צעקה מפי הבן הבכור, והוא קם ויוצא מן החדר.
"בשביל מרתף עלוב הולך יהודי ונטבל לנצרות?"
לא התאפקתי. "אתה יודע שיהודים הלכו לקידוש השם. נתנו את חייהם, עלו על מוקד, ואתה, יהודי בארץ ישראל, בירושלים, הולך ומתנצר בשביל מרתף?!"
"אני לא התנצרתי. אני לא התנצרתי! אני נשארתי יהודי, אשתי נשארה יהודיה, אנחנו שומרים כשרות, הולכים לבית הכנסת, צמים ביום הכיפורים. הם עבדו עלינו. תני לי להסביר..."
שכירות ופרחים
היה מוכר פרחים בדליים. לא היה מרוויח לאוכל. "בחיי שלא". אחר כך סידרה לו העירייה, בהרבה צרות, קיוסק למטה. היו קונים באים אל הסופרמרקט. היה רואה אותם. רבים מאוד. נכנסים, קונים סלים מלאים – ואליו, מי היה יורד אליו עם סלים לקנות פרחים?! היה לוקח דלי ומתיישב ליד הסופרמרקט. היו ימים של שמש קופחת, היו ימים של גשם, התקין לו מין סככה. היו מגרשים אותו משם. הפקחים היו עושים רפורטים. היה מתרגז, היה מקבל עצבים ונופל מחוסר הכרה על המדרכה ומתעורר ואינו יודע מה אירע. עתים היה מגיע אמבולנס, ברבות הימים התרגלו למחזה. עד שיום אחד הלך אל מר קופסמן, "הטוב" שממול, ואולי היה זה קופסמן שאסף אותו לביתו. קופסמן טוען שהוא רץ וסידר בעירייה שירשו לסעדיאן לקבוע את הדוכן שלו ליד פתח הסופרמרקט. סעדיאן טוען שהעזרה הסוציאלית עשתה זאת. קופסמן הרשה לו להשאיר את הפרחים מתחת למדרגות. אחרי כן הרשה לו להכניסם למחסן. ומאז בעצם התחילו בשבילו חיים חדשים. קנה יותר פרחים, במרתף החשוך והלח נשמרה הסחורה טריה ויכול היה להכין מלאי גדול לקראת החגים, במחיר נמוך יותר. שוב לא הבין כיצד חי עד כה. עם השנים התמחה בשימור פרחים, בבחירה. וכיוון שנעשה סוחר גדול יותר, יכול היה לברור סחורה יותר טובה. התחיל לראות קצת נחת בחייו.
וכך נמשכה האידיליה שבע או שמונה שנים. המרתף היה לאוצר שלהם. ומה לא היו עושים כדי שמיטיבם יסביר להם פנים, לא יראה בהם מטרד, ימשיך בחסדו. לטענת סעדיאן ואשתו היו משלמים מדי חודש בחודשו חמש-עשרה לירות שכירות, ועוד כסכום הזה ואולי יותר – היו "משלמים בפרחים". "את הפרחים הכי טובים היינו נותנים להם. את כל הבית ואת כל האולם שלהם היינו מקשטים בפרחים. ואם נתנו איזה פרח שלא היה אלף אלף, היתה הגברת קופסמן מחזירה בכעס".
"ואנחנו היינו מנקים הכל," מספרים הילדים. "היינו רוחצים את כל החצר. היינו נכנסים לשם כמו עכברים, בשקט בשקט. ואנחנו בכלל לא ידענו שהם נוצרים או משהו כזה. מדברים עברית, והבת שלהם שרתה בצבא – היתה חיילת, בחורה יהודיה כמו כולם..."
"מתי תבוא לשמוע הרצאה"
"עד שלא עזרו לנו הקופסמנים, אף אחד לא הביט עלינו. כשהיינו צריכים קצת מים, היתה הנשמה יוצאת. ולא היה מקום ללכת לבית שימוש..."
מפעם לפעם היה אדון קופסמן אומר: "נו, סעידיאן, מתי תבוא פעם בשבת לשמוע הרצאה על התנ"ך?"
"לא הלכתי. ואז היתה הגברת קופסמן ככה חמוצה. היתה אומרת, אתם שופכים מים. מלכלכים. אמרתי, מה יש. אלך פעם לשמוע, אפילו שהלב שלי היה ככה לא נעים לו. אז פעם נכנסתי. רחל אשתי לא ידעה אפילו. ישבתי. הם דיברו על משה רבנו. שרו שירים בעברית. ושרו את ירושלים של זהב ועוד שירים שאנחנו שומעים תמיד בקול ישראל. אחרי שהיו מתחילים לדבר את כל הפסוקים, הייתי משתדל לשמוע קצת, ואחרי כן הייתי נרדם. וכשכולם היו מתחילים לשיר – הייתי מתעורר..."
"אחרי שהייתי הולך לשם – אז למחרת היום כבר לא אמרה הגברת קופסמן שאנחנו שופכים מים, שבית השימוש לא כל כך נקי. לא הלכתי לאספה שלהם – היו אומרים – מה זה רחמים, למה לא באת אתמול... אתה צריך לבוא ולהודות לאדוננו שהבראת ואתה בריא... היו להם אספות כאלה ביום רביעי בערב, בשבת, ביום ראשון. לפעמים, כשהיו שואלים אותי ככה, הייתי אומר, לא באתי, או אחרתי מפני שהייתי בבית כנסת..."
"האם הבטחת להם שתבוא?"
"לא הבטחתי. היה כמו מוסכם בינינו, בלי מילים. הייתי מוכרח ללכת. אמרו, תביא את האישה, שאמר לי שאני מוכרח. פחד הפרנסה אולי. פחד שיזרקו אותנו. לפעמים הייתי הולך עשר פעמים, ורגליים שלי לא נתנו לי לעבור את המפתן. הדלת היתה פתוחה ולא היה לי כוח לעבור. הייתי מתבייש מן היהודים. הייתי מחכה עד שאף אחד לא יראה אותי, וכמו קופץ. נעמד ליד הדלת והולך בחזרה."
בפנים לא היה שום סימן. הייתי אומר לפעמים, אולי הם יהודים מבולבלים. עמד שם פסנתר ועל הפסנתר חנוכיה...
חנוכיה והללויה...
"אחר כך כבר לא היה מספיק שאני בא והם התחילו להגיד לי, 'תביא את האשה'. והיא לא רצתה ללכת. אמרו תביא את האשה, שתשמע גם היא. ותביא את הילדים. 'הו לא. את הילדים לא'. אבל אשתי, אמרתי לעצמי, מה יש. זה רק בשביל שיחשבו. זה בעצם כמו איזה ביקור. עם תה. עם שירים, עם פסוקים מן התנ"ך, עם מנורה דולקת.
'אז איפה אשתך, סעידיאן'?
הייתי משקר שאנחנו לא ביחסים טובים, שלא רוצה לשמוע בקולי, שהיא חולה...
"לא רציתי ללכת, משהו אמר לי שאסור. סחב אותי בכוח שבת אחת..." אומרת האשה.
"בקיצור," ספק בוכה ספק צוחק ממשיך סעידיאן. "פעם הצלחתי. זה היה בזמן חנוכה. החנוכיה דלקה עם כל הנרות. הפסנתר ניגן, שרנו שירים, ופסוקי תהילים ו"מניין יבוא עזרי."
"ואומרים הללויה," מוסיפה האשה. "חשבתי, אם זה יביא את השקט, אז מה יש. לא עושים דבר רע..."
"המשכנו ככה שנה, שנתיים, מה אני זוכר. פעם שכבתי בבית חולים והם באו לבקר אצלי. בעצם היו הידידים הכי טובים שהיו לנו. היחידים שאיך שהוא היה אכפת להם עלינו. ופלורנס, הבת שלהם היתה חיילת. כשיצאתי מבית החולים התחילו ללחוץ: 'את המחסן אנחנו צריכים... סעידיאן – אתה צריך לחשוב על משהו. תחשוב קצת'... מיני דיבורים כאלה."
"במסיבות האלה הייתם פוגשים לקוחות שלכם?"
"חה, חה!" צוחקת בפעם הראשונה האשה. "אלה שבאים לשם קונים פרחים?! עלובים באים שם. מתים על הפרוטה..."
"תחשוב על משהו, תחשוב על משהו," מילמל האב כנזכר בחלום בלהות. "ומה לא עושים בשביל ילדים?!"
"די. תקצרו. ספר איך הם הטבילו אתכם, הנבלות," דחק הבן הבכור וידיו קמוצות לאגרופים והאגרופים האלה אמרו, דברים כאלה לא עושים בשביל ילדים. לא עושים בשבילנו. הכתמתם אותנו.
"לקחתי אותה לאט לאט שמה. לחצתי עליה. הם היו מתפללים תמיד לרחמי שמיים "שאשתי, רחל, תרד עליה הבינה, תבוא אל שער הרחמים, או משהו כזה..."
מרוב שלחצו, אמרתי לאשתי בואי. לא נלך, לא מחסן ולא מים. סופה שהלכה... אחרי שבע, שמונה שנים שעינה אותי לאט לאט אמרתי לקופסמן אני הכנתי את אשתי – יעני. מתי אתה רוצה ואנחנו נבוא."
המים היו פושרים...
"זה היה ביום שבת. היינו שלושה. אני ואשתי ועוד איזו אשה זרה. צרפתיה. זה היה בשעה עשר, כך נדמה לי. באנו ופתאום ראינו שבמקום שתמיד יש במה, אין במה. הזיזו קרשים, הורידו את השטיח, ובמקום הבמה היתה בריכה. ערבי עמד ומילא אותה במים. אמרו לנו ללכת לחדר אחר. נתנו חלוק לבן לי וחלוק לבן לאשתי. אדון קופסמן נכנס לתוך הברכה, גם הוא בחלוק לבן, לקח אותי כמו שלוקחים תינוק והטביל במים. המים היו פושרים. אחרי כן עומדים בתוך המים כמעט עד הברכיים. הם אמרו: רחמים היום נולד מחדש ואשתו נולדה מחדש, ועוד דברים בטלים. כיתבו – דברים בטלים." נטפל לביטוי כמו לעוגן הצלה.
"בהתחלה זה הצחיק אותי. אמרתי שאנחנו מסדרים אותם. אחרי כן התחלתי להרגיש רע. כאילו גנבתי משהו. רציתי לבכות. אבל הדמעות איכשהו לא באו לי," סיפרה האשה.
"ולי," מספר רחמים. "אני הרגשתי כמו בזמן שאני מקבל את מחלת הנפילה. וכמו שאחרי הנפילה אני קם ולא זוכר. אני לא זוכר. ואולי לא רוצה לזכור. אני רק זוכר שרעדתי מאוד. כמו בקדחת..."
"כשיצאתי מן הבריכה הזאת," אומרת רחל. "שוב רציתי לצחוק. כולם התחילו לנשק אותי ונתנו כיבוד ועוד איזה דברים. ואני ידעתי זה הכל בצחוק. טפשים כאלה. אבל אחר כך כשבאתי הביתה, היה חוזר לי מה שהרגשתי בבריכה הזאת כשאני עומדת רק עם החלוק. איזה צמרמורת בגוף ועל יד העיניים חושך. אחר כך לא יכולתי לישון. בכלל. וכשהייתי נרדמת, הייתי חולמת דברים נוראים והייתי בוכה מתוך השינה.
"רבנו הרבה אחרי זה. והוא לא דיבר איתי. היינו רבים בשקט. כולם גרים בחדר אחד ופחדנו שהילדים יידעו מה עשינו. חשבנו נוריד את הסוד לקבר. אמרנו – נשכח מזה. נשכח! וכשנודע לנו שהתנועה המשיחית מכרה את הבית ליהודים – איך שמחנו. אמרנו – די. עכשיו הגיע הקץ. לא נצטרך להביט ולזכור כל פעם מה עשינו. עכשיו יהיה לנו שקט!"
"צילמו אותנו בבזיון הזה"
"אז מה קרה? אלה שקנו, קנו את הבית נקי. לא רוצים אותנו. ואדון קופסמן, האיש "הטוב" הזה שאומר עשה הכל מרחמים בשבילנו, אומר שבכלל לא שילמנו לו שכר דירה, לא עבדנו בשבילו, לא ניקינו בשביל המרתף, לא קישטנו את הבית בפרחים. הוא אומר שאנחנו תרמנו את הכסף הזה, כי אנחנו חברים באגודה שלו, נוצרים, יעני... ובשביל להוכיח את זה, צילמו אותנו בבזיון הזה בלי שאנחנו ידענו... פירסמו את זה. עכשיו שהם תפסו אותנו כבר בשביל שיוכלו להראות למנהלים שלהם באמריקה את העבודה היפה שלהם, אז אנחנו יכולים ללכת לרחוב. אין לנו שום זכויות.
"ולנו לא סיפרו כלום – נושך שפתיו הבן. – לא הייתי נותן להם. נטפלים למי? לאבא שלי שהוא אדם חולה בעצביו, אדם מעורער. מכניסים לו לראש שבלי המחסן העלוב הזה לא יוכל לחיות. מטבילים אשה, את אמא שלי, החולה כולה. מה היא יודעת מנפשה – אפילו לקרוא אינה יודעת. היא אנאלפא-ביתית".
ישבתי שם המומה. צר היה לי על ההורים, צר היה לי על הילדים. אמרתי להם: "רבותי. אם אכתוב בעיתון את סיפורכם, כל הארץ תדע. כולם יצביעו עליכם באצבע. הקונים אולי יעזבו אתכם. הילדים שלכם יסבלו..."
איני יודעת אם ההורים ירדו לסוף דעתי. אנשים שלא ידעו ולא היו מסוגלים לקחת את גורלם לידיהם. שעייפו. שחשבו אולי "מה יש? נלך ונתפלל ואלוהים יסלח. יהודים היינו ויהודים נשארנו, ויהודים נישאר. ובכל זאת פקפקו. הורים נשארים הורים, ויהודים נשארים יהודים ומין מורא וכושר הבחנה בין טוב ורע נשאר טבוע בדמם. והשקט, מאז אותה טבילת עלבון – לא היה מנת חלקם. אבל הילדים עמדו על דעתם ובייחוד כך הבכור: "אני בולע את הגאווה שלי. אני יודע שאולי לא יהיה טוב. אבל אני חושב שמוכרחים לכתוב. למען יידעו מה קורה בירושלים. למען יידעו אלה שיושבים בראש מוסדות בעירייה, בכנסת, בהיכל שלמה הסמוך, איך צדים נפשות מתחת לאף שלהם, ולא יתנו להם להמשיך במעללים שלהם."