4.3.66
היה זה ביום הראשון של השבוע. חגיגית נפתחה הוועידה החקלאית העשירית של הסתדרות הפועלים החקלאיים, בנוכחות ראש הממשלה, שרים ואישי ציבור.
האולם הגדול והרחב של בית החייל בתל אביב היה אמנם מלא רק בחציו – בערב אותו יום גדול, אך במסדרונות, כרגיל, סובבה המחצית השנייה שיכלה למלאו עד אפס מקום.
מאות הצירים והצירות, נציגי ההתיישבות העובדת, פעילי חקלאות ושאר אנשים שמקצועם חקלאות או עסקנות בה, ענדו ציפורנִים אדומות על דשי בגדיהם. תיקים עם חומר בידיהם וחיוך חגיגי על שפתיהם.
אבי ההתיישבות העובדת, הוא החבר אברהם הרצפלד, הנערץ על חבריו והציבור כולו נשא את נאום הפתיחה. הוא דיבר על הכול – על כל הסעיפים בהם עמדה הוועדה החשובה לדון ולהחליט. חבריו לתנועת ההתיישבות הקשיבו לו רב קשב, הסכימו עמו ואף העניקו לו תשואות לרוב.
אנחנו מביאים בזה רישום מדויק של נאומו המזהיר של אבי ההתיישבות העובדת, על הברקותיו ורמזיו השנונים והמובנים, בעיקר – לחבריו מאז.
פתח ואמר אברהם הרצפלד, שיחיה:
"קודם כול מי אנחהנו? אנחנו אותו החלק של העם התוסס ביותר וכואב לו, לחלק הזה, לא רק בחלק של החקלאות. כואב לו הכול-מכול-כול-ובכול.
דרך של אתמול אינה דרך של מחר.
תשאלו, מי הרבי שלך ומי המלמד שלך? אם יכולתי פתאום לשמוע, וגם בגאזטים דנים כבר בכך – לאן להעביר אותי? מה, צריך להעביר אותי?! אני עומד על רגלי ולא זקוק לסעד ובעצמי אחליט מה יהיה דרכי מחר.
ואני אומר: היתה שגיאה מצדנו. לא, אני מתכוון לכלל כולו של ההסתדרות החקלאית. אני מדבר על זה שאין לנו חוזים עד היום. זה שאנחנו 17 או 18 שנים ושליש הזמן מדברים על ביסוס והשלמה ותקן. בא והולך, בא והולך. לא תגידו שאנחנו רצינו בזאת, שההסתדרות החקלאית, אלה ידם בכך? כאן תלמדו מי אנחנו.
לא אגיד מי אשם בכך. מה שאותי מעניין להגיד, דבר אחד. בתום לב ובדרך ישרה אנחנו רוצים לומר לעצמנו: תוך זמן קצוב אני אדע בדיוק מה חסר ליישוב זה ומה חסר ליישוב השני. זה הכיוון. זה הקו מתחת לוועידה. אעשה את הדבר הזה הלכה למעשה.
לא בבת אחת. הצעדים יבואו. זה אחר זה. אמנם במרחק מסוים, ברגל. גם למוסד המיישב, ובייחוד למדינה, אני בטוח שיש מישהו שאליהם מכוּונים הדברים, סדר החוזים, תנאי החוזים – לא בנו האשם.
גם ארלוזורוב יודע לקחת פרוצנטים
חוב שבעצם עלי לשלם. שאלה כזו לא קיימת. השאלה איך לשלם. אנחנו אומרים – כפי יכולתנו. כפי יכולתנו! אינני גורס הצמדה. זה שההסתדרות והמדינה לא חושבים על כך אך סוף סוף על כולנו להתפטר מן המין הזה "הצמוד" ובלתי הנסבל. שני הצדדים מפסידים: אלה שנותנים ואלה שמקבלים. אני אומר: אל תעמיד אותי במבחן אם בעת מצוקה אני מסכים. אין בזה אחריות, ויש מוסדות שלא מזכירים את שמו, קוראים לו "האינפלציוני הזה!" ויש במקום אחר שקוראים לו "פרמיה". אני אומר באופן אורגני איני סובל. 11, 12 פרוצנט אני קובל על לילינבלום. אבל גם ארלוזורוב יודע לקחת 12 פרוצנט ועוד בעקיפין אחד ועוד אחד.
זה לא משק. זה להעמיד במבחן את האדם. אני יודע מה עשינו בשנתיים האחרונות. איני יכול להגיד שהמדינה לא השקיעה הרבה ממון במצוקה של כמות גבוה ופרמיות איומות. למה לי לחשוב, לגלגל, ועוד פעם ועוד פעם. רבותי – נעשה קונץ ונעשה קץ. (מחיאות כפיים סוערות).
העיקר, חאפ!
תגידו ישר לדבר. ואל תעמידו אותי במצב לא נאה ולא יפה. מוכרח לבוא שינוי והסכם בינינו צריך לבוא. אתמול ולא מחר.
טוב למתיישב, טוב למדינה. טוב למדינה, טוב למתיישב.
אני רוצה להגיד לכם כשאתה שואל אותי לצמצם או להרחיב? להקפיא או לא להקפיא? – חאפ! לא להקפיא ולא לצמצם! שומעים?! מה היה מצבנו היום – לוּ החכמים האלה עמדו בראש?!
ואני אגיד לכם, חברים, תאמינו לי, אני מזמן ידעתי את החיסרון שלי והיום עוד יותר. מה אנוכי מבין.
השוק מצומצם. מה בא הרצפלד ללמוד קצת תורה של טבנקין? חסר לי לקיום והוא מבקש התיישבות חדשה. מניין ניקח את המים. אמצעים אינם וזה שיש לכם מיליארדים מניין יש לכם?!
מגלגלים מספרים. אין דיוועלט אריין.
מדוע אין? כמה הם נתנו לי? כמה היו ימי הקרן להתיישבות? ומה לא נאמר על ההתיישבות שלנו? הכול מותרות וכך תמשוך אנשים לחקלאות?!
מוכן לשאול אתכם. מישהו חשב ברצינות מה לעשות בנוער שמגלגל שמה איפה שעומדות מכונות ולשבור חלונות? מצאתם תרופה איך למשוך את הנוער? יש לי קצת זכויות אחרות מכם. שאני יכול להגיע ביום חול, ביום שבת, בכל יום למקום פיקנטי. פה לחגיגה עם מוזיקה, שמה איזה נחת ולא אזכור שמות. המון מקומות. ותמיד אני חושב על דבר אחד! איך להביא את הנוער הזה מן הקזינו. את הנוער כמו חול מתחת לים. שגם הנוער הזה ישאף קצת נחת. אבל כשאני מביא אותם לעולם כזה שכל העולם הזה אומר שהכול מותר: חמש נקודות לשנה, זכות גדולה! זכות גדולה!! מדוע אז – יכולנו להגיע למספרים פנטסטיים?
ההתיישבות הזאת ועד בכלל
חודש חודש תן לי נקודה. כמו בתקופה של חומה ומגדל. אז – אני זוכר שהיתה לי שאיפה ל-12 נקודות. אז – ( הוא אומר זאת בגעגועים רבים) – זה היה בזמן המנדט. אבל בימים שאני בעל הבית ואני חולש על מיליונים רבים? ואם השאלה הזו של ביטחון נהיה יותר חשוב. מישהו סיפר לי את הדבר.
זה שאנחנו מדברים על הגליל, על הערבה. חלילה וחס על הבשור. אל תדבר! חבל שלם – "גוברנייה", ולא נותנים לי להקים אותו. אין מים.
אמנם אנחנו יודעים שיש איזה רזרבה באיזה מקום שהוא ואני משלם ביוקר. בכוח אדם. מדוע לא נסתער על כוח אדם בארץ?! כבר לא מדבר על כוח אדם מבחוץ. אדרבא, נעשה השוואה בין הסקטור הזה לכל הסקטורים האחרים בארץ.
אני חושב שיש להתברך עם ההתיישבות הזאת ועד בכלל. וכמה נעים לראות. ומדוע האחרים לא רואים. כל זה אומר דרשני. אז מה שיש לעשות – שיהיה בסדר ובתכנון? חס וחלילה! מצוות עֲשֵׂה – קודם כול, לפני הכול ובראש הכול. וזאת אני אומר למומחים, לפיקחים ולאלה שרואים שחור.
ועכשיו אדבר על החינוך למבוגרים.
אני מתחיל 15-14 עד ועד. אנחנו משהו. אנחנו משהו קבענו בשטח זה שצריך לעודד, שלא יהיה נער, בייחוד בהתיישבות, שירצה ללמוד בתיכון ושאין לו אפשרות. יהיה לו אפשרות. כי תהיה לו מילגות. אנחנו רוצים לתת לו את הכלי. ביום ככה ובלילה ככה. הוא יכול להיות בית כנסת ושיהיו בו חדרי לימוד. ואם אני אגיד לכם שבשנים האחרונות אנחנו צועדים לא מעט מן הדרגה הנזקקת ביותר. 52 מקומות אנחנו עשינו. 20 שנה קטגוריה, 8 אחוז בלי הצמדה, 30 שנה – 6 אחוז בלי הצמדה. ברקליס בנק לא יתמודד איתנו. חיים הלפרין הפרופסור לא יכעס עלי, כי בנק חקלאי שלו לא התמודד איתנו. גם הורוביץ לא.
"אף פעם לא אמרתי די"
"אפופציגער, 50 בתי-אב. אני רוצה להגיד לשר האוצר הוא איננו פה. עזרת לנו הרבה. אבל כל מה שאתה עוזר לי אני אפילו פעם אחת לא אמרתי לך די. נכון? (רעמי צחוק).
יש לי גם כן תכשיט. אני אומר יש לי אלף יישובים וכאלה שבאו בזמן האחרון 500, והגעתי כבר שיש לי בניינים כאלה... אי... אי... אי... ואני רואה שאין לי מה שיש לי ואתה חייב לסייע בכך לקדם את זה. לקדם את זה. איזה הנאה היתה לנו כשחנכנו את הבית של יוספטל ואת בית התרבות באלונים אני רוצה לשתף אתכם. לוא הייתם יחד איתי בכפר חטים, חכו חכו אני אתן לכם שמות ולא מן ההפטרה. איך אני מכניס בכם תורה בכוח. אני רוצה שתדע חומש, עבריי, שאבס, יוקטן, עוד מעט אין לנו שפה משותפת. זו חובת ההסתדרות החקלאית, ההסתדרות הכללית, המדינה הוועידה ו... אני לא בא בטענה. אבל "עס לייגט זיכט ניט אויפן שכל." איפה כח אלה? איפה הסוכנות! משרד החקלאות! תהיו שם בשבת תראו שם יום חול. נחת לראות את הדברים האלה ולא רק בחקלאות.
כך אני עובר לפרק ג'. מועצות אזוריות.
מים זה שקמה, ההתקדמות לאין ערוך. המועצות האזוריות – הם מתמודדים. קנאת סופרים. מי יכול לעשות יותר. אם מפעלים, אם זה בעמק חפר, אם זה בדרום. טוב לראות את הדברים האלה. כמה טוב שעושים התיישבות חקלאית מסביב למרכז ובמרכז הכול-בכול-מכול-כול.
ועכשיו אגיש ביחס לפועל החקלאי במושבה.
הפועל במושבה הוא בבחינת אורח עובר. הם עוד ב"טרנספר". כל טרנספר, כל טרנספר צריך לבדוק אותו אם הכול בסדר אצלם. אני חושב, הפועל החקלאי לאין ערוך טוב לו ואין אנחנו צריכים להיפרד מן הפועל. אין אנחנו צריכים להיפרד זה מזה. אולי שמנו לב יותר לצד זה מאשר לצד זה. אבל אל תיתן מנוח – זה חובתנו. מחוץ לבית – אני אומר לפועל במושבה – לא יהיה לך יותר טוב. מה חסר לכם? יש לנו קרן לפועלים חקלאיים והוא מסייע. הוא מסייע... ובייחוד בייחוד – אתם יודעים מה זה בית יוסף? לו היה לכם פנאי לנסוע לטיול. הם ועל החקלאי שוב במרכז. "פון ייענער טיר שמעקט בעסער, אבער – חאפ ניט".
אם זה מושב ואם זה קבוצה. יש משהו שונה ואנחנו רוצים להישאר שונים. ה-50 שנה שלנו הניחו חותם. הניחו יסודות שיש לשמור עליהן לטובתן, שיהיה טעם לחיים שיהיה ריח לחיים.
"לזה התכוון ברל כצנלסון."