21.10.70
הדרך לנס ציונה, אל המוסד, עברה בפרדסים. והימים היו ימי אביב ראשונים. ימים שהחורף נאחז בהם בציפורניו ממש, אך ללא הועיל. מצטמק החורף ונדחק לקרן זווית. החורף רוצה במעילים. במעילים כבדים היה רוצה לעטוף את היקום כולו. אינו סובל מחשופים וזרועות גלויות, דתי הוא כזה. רוצה הכל פנימה.
"מצפצפים עליך," חשבה העובדת הסוציאלית שמילאה זה חודשיים תפקיד של קצינת מבחן. להביא סעד לאלה שלא עמדו במבחן החברה, החיים... חיים מתוקים אלה שבני אדם יודעים כך למררם לעצמם.
"יום יפה שכמוך," אמרה ליום שהפריח פרחים על עצי ההדר, שכיסה במרבד את האדמה השחורה, השמנה והריחנית – כמו שכתוב בספרים. לולא התביישה בפני השוטר שנהג בניידת, היתה יורדת מחבקת את היום. את ידיו הירוקות ששלח בענפי הפרדס.
אביב צעיר, ריחני,
חצוף. חצוף הוא כי וטרם נתנסה בסבל. אביב מבורך כי תמיד מת בעודו רך.
"טוב להיות 'עונות השנה' בישראל. ייסורי חילוף המשמרות קצרים הם," אמרה אל השוטר. וזה הביט בה מבעד גביני עיניו. יותר מדי מבקרת זו במוסד שבין הפרדסים. גם אצלה הראש כבר מסובב...
*
נג'מה, שקוראים לה נוגה מאז החלה לעבוד בין היהודים, המתינה בשער. פניה היו רגועות ושערה סרוק לאחור ואסוף בסרט. אך ראתה אותם באים, חשפה שתי שורות שנים לבנות בקסם של חיוך. כמה יפות פנים אלה עכשיו. אפילו עדינות. ואיך נראו קודם.
העלתה את הצרור שכלל את כל רכושה, ושהיה קשור בכפייה. אחר כך העלתה גם מזוודה קטנה, אשכנזית, שקנתה בשוק בצלאל, בתל אביב, כדי להיות גברת, טיפסה ועלתה אל החלק האחורי של הניידת – כמו חיילת.
"באת על הרגע. את טובה אלי, אלישבע. יברך אותך אללה."
"גם את תבורכי."
"אינשאללה..."
וראשה הצעיר שקע על חלקת צווארה החלקה, הגלויה, וכתפיה קצת הרעידו. מחמת החורף ששלח לפתע ציפורנים קרות להזכיר שמקומו עדיין פה.
*
נג'מה-נוגה באה מכפר קטן בגליל. איכשהו נתגלגלו הדברים כך שהוריה השכירו אותה לעבודה אצל משפחת ויינשטיין בתל אביב, כעוזרת עם לינה. היו צריכים כסף. הרבה כסף צריכים כשהילדים עוד קטנים ואבא זקן וחולה והיהודים מביאים פריג'ידרים וגאז. מה לעשות. מה שמביאים יותר, יש פחות – כי צריכים יותר.
עבדה נג'מה אצל משפחת ויינשטיין. למדה עברית. למדה לאכול מאכלים יהודיים, למדה גם לאחוז בעט ולכתוב באותיות ילדותיות מרובעות מכתבים לארוס שלה, לבן דודה שבגליל. "יא אחמד, שאני אוהבת אותך כמו העיניים שלי. הנה אני אספר לך מה נשמע אצלי. אצלי נשמע טוב. בעזרת השם נשמע טוב גם ממך."
תחילה היו הילדים כותבים בשבילה את מכתבי האהבה לאחמד, והיו מקריאים לה את המכתבים שהיה משיב. בכובד ראש, בלי חיוך כלשהו, היו מקריאים הילדים את מכתביו הלוהטים של אחמד, ארוסה של נג'מה, שירפד אותה בתפוחים..
"למה אינה כותבת לו בערבית ודי?" – היה אומר מר ויינשטיין כשהיה חוזר מחנותו. זה לא טוב בשביל הילדים, לא חינוכי...
וגברת ויינשטיין היתה משיבה שכבר אלף פעמים אמרה לו שנג'מה אינה יודעת לכתוב.
היה מר ויינשטיין מספר ללקוחותיו איך העוזרת הערביה שלהם כותבת מכתבי אהבה לארוסה בעברית ואיך הוא משיב לה בעברית, וכולם היו צוחקים.
*
יום אחד אמרו הילדים לנג'מה שלא ייתכן, כי תקרא לו אחמד. למה לא תיתן לו שם עברי. היא קראה לו נחמן, והוא קרא לה נוגה, ומאותו יום נהיו המכתבים נוגים יותר. כמו של היהודים, וחוורו ככה והתחילו להתמעט: אחד לחודש, אחד לחודשיים, אחד לשלושה.
וכבר לא היו לנוגה מכתבים מגומגמים שאפשר לחזור ולקרוא בהם אלף פעמים, ולקחת אותם למיטה ולחלום על כל מה שלא נכתב ועל כל מה שיהיה כאשר סוף-סוף תקנה המשפחה שלה את כל המקררים התריסים והתנורים... והאחים והאחיות הקטנים יגדלו ויוכלו להשתכר גם הם בעבודה כל שהיא, ואולי אחת האחיות תצא גם היא לעבוד אצל היהודים כעוזרת עם לינה.
והלב, הלא צעיר הוא. ואם אי אפשר לקשור אותו לאיזה חלום, אפילו לא לאחד שיושב אי שם בכפר קטן בגליל. אז הוא נהיה מין שד מדיח.
"תהיי בן אדם. תצאי קצת. תביטי מה עושות החברות שלך, אלה שאת פוגשת בגנים הציבוריים דוחפות עגלות עם תינוקות לא להן... הולכות לסינימה, הולכות לטייל בטיילת שעם החוף..."
*
"מה את עושה במוצאי שבת?" שאלה את רותי מכפר קאסם.
"הולכת עם זוהר לרקוד ביפו."
"יא-הו, עם זוהר... עם יהודי?..."
"הוא זוהר כמו שאני רותי..." צחקה החברה.
"הוא החתן שלך?"
"איזה חתן! חבר."
אותם מוצאי שבת היו נוראים. הגברת ויינשטיין עם הבעל שלה, הלכו לסינמה. רינה ודוד הלכו לצופים. מוקי ישן ולא רצה לשחק בדמקה, ורותי מכפר קאסם הלכה ליפו עם זוהר שלה.
איך התלבשה, איך שמה קולוניה, ואיך שרק לה זוהר פיו-פיו...
ראתה אותו. בא עם הטקסי שלו, אמר, "ילך הכל לעזאזל, הערב לא אעבוד בלילה ונצא לבלות. הבן אדם צריך לחיות." אחר כך, אחרי שרקדו ואכלו חומוס ושיפודים, והוא שם איזה חמישים לירות על השולחן ועוד דחף עשר לירות לחזיה של הזמרת היווניה, עשו סיבובים אחדים בעיר, תפסו נסיעה ללוד עם איזה תיירים, ועשו איזה מאה לירות.
רותי מכפר קאסם עובדת אצל משפחת דויטש – שכנים לבית. נוגה שמעה איך שזו חזרה כשהיה כבר כמעט אור. איך נכנסה בשקט בשקט, כמו גנב. וגם הגברת דויטש שמעה. מעבר לקיר חרקה המיטה בעצבנות.
כל השבוע אכל מוצאי השבת הזה את לבה. ביום שלישי ישבה וכתבה מכתב ארוך לנחמן. "למה, - כתבה. - למה נחמן לא כותב. השכח את הנוגה שלו שיושבת ומתגעגעת אליו במוצאי שבת. כל החברות שלה מטיילות עם חברים וחברות, והיא יושבת וחושבת רק עליו והוא אפילו לא כותב. מה קרה? האם הוא לא זוכר שהוא הבן דוד שלה. האם הוא לא זוכר תפוחים, עיניים, וכל השאר."
ביום הרביעי העתיקה את המכתב בכתב יד נקי.
ביום החמישי שלחה אותו.
ביום השישי הלכה ועשתה תסרוקת וקנתה שמלה ונעליים בחצי המשכורת. במוצאי שבת הלכה עם רותי ועם זוהר ועם השותף שלו לטקסי, עם יוסף. הלכו ליפו למסעדה של היוונים. והיא חשבה שהאדמה תבלע אותה שעה שיוסף שם עליה את ידו והזמין אותה לרקוד. אף פעם בחיים שלה, לא רקדה עם בחור. היא ריחפה כמו בחלום, וידו בערה על גבה, ומשהו נורא נפלא קרה לו, לגב. גם לרגליים. גם ללחי שלחיו נגעה בה.
*
הגברת ויינשטיין הסתובבה במיטה עצבנית מאוד, כשחזרה והאור כבר עמד חיוורין בשמים. נכנסה כמו חתול. התגנבה למיטה בשמלה החדשה של חצי המשכורת כדי לא להעיר את מוקי. כשקמה היה אפה של הגברת ויינשטיין ארוך כמו של דה-גול. היא לא אמרה כלום. רק הראש שלה התנדנד כמו אצל זקנה.
אחר כך הלכה עם יוסף, בלי זוהר ובלי רותי. אחר כך הלכה עם רחמים מראש העין. אחר כך כבר לא סיפרה ששמה היה פעם נג'מה. כששאלו אותה, נוגה, איך זה שאת לא בצבא, היתה משיבה – אני דתיה.
אחר כך – – – מי זוכר מה היה אחר כך. גברת ויינשטיין כבר לא רצתה אותה כי תמיד היתה רדומה ואף פעם לא רצתה להישאר במוצאי שבת וגם בערבים האחרים לא התחשק לה להישאר. עכשיו זה היה יהודה. אחד מעיראק. איזה גבר!
יהודה אמר שאחר כך יתחתנו. כשיהיה מספיק כסף. ואף פעם לא היה מספיק.
הם גרו בחדר קטן בבת ים. היתה עובדת בשעות, ורצה הביתה ומבשלת בשבילו ובשביל החברים שלו. מכבסת לו ולחברים שלו. היו מתקוטטים הרבה. בלילות היו מתפייסים. היה מרשה לה לנסוע הביתה פעם בחצי שנה ולסתום להם את הפה בקצת לירות.
אחמד בא לראותה ושאל מתי. אמרה לו, כשיהיה מספיק כסף. הגוף שלה לא רצה אותו. קודם לא ידעה שיש לה גוף.
בבית כעסו שאינה מביאה כסף. איפה כל הכסף. לא נסעה עוד בכלל לשם. אחר כך נהייתה כבדה. וכמה שבכתה, אמר לה יהודה שתלך ותעשה הפלה. אם יתחתנו – המשפחה שלו תרצח אותו.
"אהיה יהודיה".
"את?!" ליגלגו עיניו. לקח אותה בכוח לאיזה חדר בו שכבו עוד בחורות. כשהתעוררה הוא לא היה. הרופא אמר לה שתלך. המיטה נחוצה. ישבה בגן הציבורי ובכתה. אחר כך צילצלה לגברת ויינשטיין.
*
שלושה ימים שכבה אצל הגברת ויינשטיין ובכתה. היו מכניסים לה את האוכל וסוגרים את הדלת שלא ישמעו את הבכי שלה. אחר כך קמה ונסעה לבת ים. מצאה בחדר שלהם את החברה הכי טובה שלה לובשת את החלוק שלה. של נוגה. אז קרה מה שקרה. השופט אמר שצריך קצינת מבחן. קצינת המבחן אמרה שצריך פסיכיאטור. הפסיכיאטור אמר שצריך להכניס לבית חולים ל"אובסרבציה".
היתה חולה מאוד. לא בשיגעון. בחום, ודיברה מן החום כמו משוגעת. וקראה כל הזמן ליהודה. עד שריחמה עליה קצינת המבחן והלכה ודיברה עם יהודה.
רחמנות. שהבחורה מתה מאהבה. שיילך וידבר איתה יפה. שלנוגה יש נשמה. באמת. שיילך ויגיד לה שהוא אוהב אותה וזה רק המשפחה שלו...
ויהודה ניפח את לחייו והרגיש מאוד חשוב והרגיש מאוד עצוב. כי בינתיים עזבה אותו הזו, החברה הכי טובה של נוגה שלבשה את חלוק הבית שלה, והלכה אחרי החבר הכי טוב שלו, בשביל הכסף, בחיי. היה הורג אותה, את הזונה הזו. וכל כמה שכעס יותר, אהב יותר. וכל כמה שזכר כי ביכרה אחר על פניו, היה עולה הכעס. וכל כמה שעלה הכעס, כאמור, עלתה ורבתה האהבה וכך הלאה.
וכשמתייסרים באהבה מבינים גם את האהבה של האחרים. אבל ממי שמת אחרינו – מתגעלים. אין אויב גדול יותר לאהבה מן הרחמים, כבר מזמן אמרו חכמים.
"היא צריכה לרדת ממני וזהו," הסביר לקצינת המבחן שבאה אליו כשליח לדבר-אהבה.
"אבל מה יהיה עליה. הביתה אינה יכולה לחזור, לעבודה אינה יכולה ללכת, חולה היא ומזועזעת. משפט קשה תלוי על ראשה, הלא כמעט והרגה אותך."
"אני סולח לה," אמר יהודה ברוחב לב.
"אתה סולח, אבל המשטרה אינה סולחת. כבר ניהלתי איתם משא ומתן. הם החליטו שאם תתחתן איתה יסגרו את התיק ודי."
"אני אתחתן עם ערביה? אף פעם בחיים שלי לא אתחתן עם ערביה."
"היא תתגייר."
"שטויות. תתגייר אלף פעמים ותישאר ערבייה. נוסף לכך, אני ממשפחה מכובדת ואני צעיר ואני חושב שמגיע לי משהו יותר טוב. אחת בתולה..."
קצינת המבחן פרצה בצחוק. ואילו יהודה מישש את הצלקת הטריה שליד עינו, ביד מאיימת.
*
ואז ישבו הפסיכיאטור ועוד אנשים רציניים וחשבו מה לעשות בנערה ולא ידעו. עד שבא מכתב קטן מן הגליל, מאחמד-נחמן, ובו כתוב לאמור.
"לנוגה שהיא העיניים שלי. כולם כבר התחתנו בכפר ורק אני הולך כמו טיפש. והבית שאבא שלי בנה בו חדר בשבילנו עומד ריק. למה אנחנו צריכים כסף? נשחוט חרוף, נזמין את הגברת והאדון ויינשטיין ונעשה חתונה..."
הגברת ויינשטיין הביאה את המכתב לקצינה אלישבע וזו לקחה את הגברת ויינשטיין ושתיהן נסעו לנוגה שישבה בחדר ריפוי בעיסוק, בין נשים וגברים מעוותי-פנים ותועי-עיניים ונוגה קראה את המכתב בגן וגברת ויינשטיין עזרה לה לקרוא ושלושתן בכו.
"איך, איך אלך אליו ואין לי כבר הכבוד שלי..."
כיוון שנשים הן, מצאו תחבולה והחתן שבגליל ישמח בכלתו. עכשיו נוסעת קצינת המבחן בניידת המשטרה אל ביתה של הגברת ויינשטיין. עוד שנים שלושה רחובות והיא תמסר לידיהם של השושבינים שיחתמו כי יביאוה לכפר וישיאוה וימסרוה בידי בעלה לעתיד, וקצינת המבחן צוחקת בלבה ל"עסקים" של מדינת ישראל... עוד סיבוב ועוד אחד ומן התא האחורי שומעים דפיקות על החלון.
"עצור רגע," אומרת אלישבע לשוטר הנוהג בניידת."אלישבע," אומרת נוגה ומשפילה את עיניה,
"אלישבע אני רוצה לבקש שתבואי גם את אל הכפר, אל החתונה שלי..."
"בשביל זה דפקת?"
סומק עמוק עולה בלחייה החיוורות. "לא בשביל זה," מודה היא בראש מורד. "יש לי בקשה."
"עד חצי המלכות..."
"תצאי. אני צריכה להגיד לך ביחידות."
"אבל נאחר. ואת יודעת שהאדון ויינשטיין עצבני..."
"בבקשה," מתחננות עיניה.
השתיים יורדות מן הניידת. והנערה הערביה מתחננת, והאשה המבוגרת מתנגדת. מפצירה, אחרי כן מושכת בכתפיה, שיהיה כך.
"סע לבת ים!" היא אומרת לנהג. והוא מדווח ב"קשר". וה"קשר" מתנגד והעובדת הסוציאלית מבטיחה "רק לדקות אחדות..."
וכך עומדת הניידת עם סמל מדינת ישראל ומחכה עד שנג'מה "תראה" עוד פעם את העיראקי שלה, לפני שתינשא לבן דודה אשר בגליל...