7.10.66
עומדים בכביש. שעה. שעתיים. עתים אף שלוש. המדים כבדים, והחום רב. ובכיסי המדים כבדים יש מעות מחושבות מאוד – אם יש. כאשר נוסעים באוטובוס – אין כסף לכרטיס קולנוע בשבילו ובשביל החברה הקבועה או התורנית. עתים גם אין כסף בשביל הקולנוע. או שנוסעים בטרמפ או שלא נוסעים כלל. וכבר ערב וקשה להגיע בחזרה אל היחידה. היא מרוחקת, והבית רחוק עוד יותר. המכוניות חולפות על הכביש בזו אחר זו. באיזו לא אכפתיות, באיזו אדנות. מכוניות פרטיות, מכוניות ממשלתיות, כאלו עם מספר כחול, ומכוניות צבאיות עמוסות...
לעזאזל האנשים האלה. מה הם חושבים? גם הוא, החייל, יכול היה לעבוד ומעות מצלצלות היו אז בכיסו בשביל אוטובוס ובשביל קולנוע ואפילו בשביל מונית ומסעדה גם יחד, ואולי אפילו "מונית פרטי" משלו. אלא מה, חייב הוא גיוס. בגיוס לצבא המגן גם על אלה החולפים חיש על פני הכבישים וכדי שלבם יהיה שמח ללא עב, אינם מביטים לא שמאלה ולא ימינה ואינם רואים את החייל הצעיר ההולך ונבלע בתוך החשכה, תוך צפיה להגיע גם הוא לבית שם מחכים לו, אולי.
*
נוסעים במכונית והדרך פרושה לפניך כמו שטיח משובח. יותר ויותר דרכים משטחות לפניך את מרבדי האספלט הרחבים והחלקים, על התפניות הנוחות ומלאות תנופה. אפשר ליהנות מן הנהיגה בכבישים החדשים והיפים שלנו. רוצים או לא רוצים – שרים, אם יש קול מה טוב. אין קול – גם אז טוב. כי הלב מזמר ועל הפנים עולה חיוך.
ובצידי הדרכים עומדים חיילים ומחכים להסעה. הם קצת מעיבים על השמחה, לא נעים לראות אותם. אתה נוסע "כמו לורד" והם עומדים כמו אביונים.
רק הם? עשרות מאות, אלפים, עומדים לאורך כל הכבישים העירוניים והבינעירוניים. יש טרמפיסטים מובהקים המחזיקים שלטים בידיהם: "צהלה, ראשון, רחובות, רמת גן, ירושלים, באר שבע."
החיילים הם פרק בפני עצמו. אבל מה על כל היתר – האם היה מעז אדם זר לגשת אליך ברחוב ולבקש ממך שתים וחצי לירות? לעולם לא, אלא אם כן הוא אוסף תרומות למען מוסד כלשהו (באופן רשמי...). על נסיעת חינם הקופצים רבים ואין הם חושבים שזו פשיטת יד לנדבה. תאמרו: "זה לא אותו דבר? אתה נוסע בלאו הכי ולשני אין אמצעי תחבורה." נכון – אבל הוא הדין באדם היושב במסעדה ואוכל ובשני הנמצא בחוץ, באדם שיש לו אישה – ולשני אין...
כל הצרה מתחילה כאן, ב"לך יש ולו אין". או "לו יש ולך אין." אבל כל עוד לא הגיע זמנו של הצדק החברתי המוחלט – קשה מאוד יהיה לדרשו דווקא בתחום התחבורה.
ובכלל, איזה צדק הוא זה: בשביל תחושת ה"לורדיות" אתה משלם כהלכה. נסיעה במכונית פרטית היא אחת ההוצאות הגדולות של אדם בישראל. כל נסיעה עולה הון תועפות. אלא מאי. עשה לו בעל המכונית הפרטית חשבון, או שלא עשה חשבון, והוא מוכן לשאת בכל הוצאה מוגזמת ובלבד שתעמוד לרשותו מכונית אחרת, ליד הדלת ותסיע אותו לכל מקום שיחפוץ, ללא איבוד זמן ובחברה הנראית לו. והוא משלם בשביל התענוג הזה, ואף מוסיף מס שמן מאוד מאוד לחברה, בשביל הזכות. מס? – קנס!
ואז עוצר אותו אדם בדרך וידו המבקשת מוחקת עם הרמתה את כל הנימוקים וההיתרים שקנה בעל המכונית לעצמו בעמל רב; והנוסע ברכב פרטי שאינו מסיע חינם אין כסף את העומדים בצידי הדרכים הופך לרשע מרושע וזוכה לקללה עסיסית כברכה לדרך.
*
נו, טוב. השד אינו נורא כל כך. כמה רומנים התחילו בטרמפ. כמה הפתעות, כמו באותו שיר "בדרך לנתניה" מוצא בו את אחותו האבודה, וסיפור הסטודנטית, וקליטת עליה, ושירה טובה, ואיומים ובידור. כשנוסעים לבד או עם אשתך או חברתך – הכל ברור וידוע מראש. וחיים בלי מקרה – איזה חיים מעומלנים הם. טפוי.
ובכן – אפשר לדבר גם בשבח הטרמפ והטרמפיסטים. איזה תענוג זה להעלות חייל או חיילת: צעירים, צחי פנים, בהירי עיניים, היודעים כי משמתיישבים צריך להתחיל לשוחח, ולשיר ולענות לשאלות: איפה נולדת, מה עושים ההורים, מאיזו עדה, כמה ילדים בבית, איפה אתה משרת, איפה זה. מה אתה עושה – אבל בדיוק. יש לך חברה. למה לא? זה טוב. מה אתה חושב לעשות כשתצא. אל תעשה, כן תעשה. תואיל בבקשה לפתוח את הדלת ולנגב את השמשות. אתה חושב שחסר לי אוויר – אתה יכול למלא, בקשה. אחזור עוד מעט, רק אשתה משהו. אתה בעתודה האקדמאית? – הוי שמע יש לי בת יפהפיה. אתה מוכרח להכיר אתה... אולי אתה רוצה גלידה?
למסיע ניתנת הזדמנות להרצות לפני החייל, אם דברן הוא, מה דעתו על המדינה, על המנהיגות שלה, על השחיתות, על מצוקתו הכספית – ותמיד יש לו קהל אוהד. דבר זה משפיע נהדר על האגו הירוד והמצוברח שלך.
*
אבל ישנם חיילים שאינם יודעים את כללי המשחק ומבקשים טרמפ ללא כל תמורה, ואף להיפך. הוא נכנס, מתיישב במושב הקדמי, עוצם עיניו ומתחיל לנחור. נורא נעים לנהוג, בייחוד בלילה, כשלידך יושב "נהג משנה" המפליג לשנת ישרים בנחרה רבתי. ויש כאלה שמתיישבים מיד במושב האחורי ופותחים בשיחה קולנית גועשת ביניהם. ואתה יושב לפנים, כנהג מונית ואפילו לחשוב אינך מסוגל מרוב כעס. אבל כל אלה, מילא. קורה לא אחת, שהמסיע הוא בעל אף רגיש, אך החיילים המוסעים אינם מקפידים על רחצה לפני שהם יוצאים הביתה... וחייל אחד מסוגל למלא את הגדולה במכוניות בריח זיעה עקשני ביותר. ואף כי זיעה זו נרכשה בהרבה עמל למען שלום ישראל – אין ריחה ניחוח בשמים המעיד על תודעה ביטחונית.
*
ובכן, חיילים, אלף אלפי סליחות על החוצפה, אך כשאתם יוצאים לדרך, ואמצעי התחבורה שלכם הוא טרמפ, זיכרו נא כי רצוי להתרחץ תחילה, ולהחליף בגדים. הרי לא תרצו שהאדם שאתם פולשים לתחומו הפרטי ויושבים עמו בצוותא, והעושה לכם טוב, ככלות הכל, יקלל את הרגע בו נתפתה לייצר הטוב! אתם עייפים, זה נכון. אך אם רק המסיע ואתה נמצאים במכונה, אל תישן. כי גם הוא עלול להירדם. ולאן תגיעו אז? ואחרון אחרון – אל תפצחו גרעינים ואל תתייחסו אל הנהג כאילו היה סדרן בקולנוע או מלצר בבית קפה.
למסיע מגיע יחס של תודה ודרך ארץ ומקצת חברות. צריך לנסות בזהירות. הולך, מה טוב. לא הולך גם אז טוב. ואם הוא נוסע עם עוד מישהו, אל תצותתו ואל תיכנסו לשיחתו.
נכון – גם המסיעים צריכים לקח קטן לא פעם. אבל אל נשכח, שבעצם מעשה ההסעה, כבר עשה בעל המכונית מעשה טוב שלא היה חייב בו.