8.1.65
הארץ כולה רעשה. ולא מ"עסק ביש", ולא מפרשיות פוליטיות, ולא ממעשי אונאה ולא משום סנסציה זולה ומבזה אחרת – היא רעשה מיופי.
כי מה יפה יותר בעולמנו העצוב, מאהבת אם?
כשקראתי על ניזרה לוי, על האם שהקריבה אחת מכליותיה למען הצלת חיי בנה, עברה בי צמרמורת של הערצה. כמו בכולנו.
בנה, בן השמונה-עשרה, חולה מאוד, סיכויי החלמתו אינם ודאיים. אך האם מאמינה. אם לא בכוח פלאי הרפואה, הרי מכוח אהבתה ייטב לו, לבנה. הוא ימשיך לנשום, לבו ימשיך להלום, והוא עוד יכנס לחופה, והוא עוד יראה שיבה ונחת וילדים, בעזרת האל יתברך, בעזרת האם תתברך.
הרבו לכתוב. ואגודה התארגנה למען האם והמשפחה, וקבלת פנים גדולה. כל העיר שלה היתה גאה. כל הארץ. וקראתי כל אלה ורציתי אף אני להוסיף משהו לנזירה של ניזרה, לנזרן של כל האמהות.
כי אין אם, אפילו אחת, שלא תיתן לילדה, ברגע שסכנה נשקפת לחייו, גם את לבה אם זה יוכל להלום בגופו ויתן לו חיים, אפילו רק סיכויי לחיים. וזאת בלי להסס, בלי לפקפק, אפילו בחיוך על שפתים ודמעות של צער אבל אולי גם בדמעת שמחה כי יש לאל ידה להציל חיי היקר לה מכל.
על כן יקרה לנו נזירה לוי. וכל הכבוד והיקר שהוענק לה – מענק לכל אחת מאתנו. לכל האמהות שבעולם.