נחיתת אונס

17.7.70
היה יום גשום במיוחד בבומביי. המונסון ירד כהרגלו בעונה זו. לא בטיפות גשם נורמליות, הוא ירד בספלים גדולים, חמים ודלוחים. ומן המדרכות העייפות של בומביי עלה אֵד סמיך ו"ריחני". המים מלמעלה והמים מלמטה הזדווגו ברפש, בזיעת אדם ובהמה, באדי כבסים, ובעשן מכוניות ישנות. נהרות שצפו ברחובות העיר, נושאים על גליהם מזבלה מדהימה של פסולת הציוויליזציה, אל הים. ובתוך כל המבול הזה אני הולכת לראות את המורשה של אחינו בני ישראל, היפים, הגאים, הכמהים לציון.

רק מתי מספר נשארו מהם בהודו. רק ארבעת אלפים – טוען איש הסוכנות. שמונת אלפים – טוענים מנהיגי הקהילה של בני ישראל. ויש בהכרזה הזאת יותר מקורטוב של כאב ומלחמת קיום. כמו הורים שהשיאו את בנותיהם, והן הלכו לבנות להן בתים משלהן. נישואין מוצלחים, וכי מה יכול להיות מוצלח יותר מגאולה, משיבה לציון? עם זאת עצבת שוכנת בבית שהתרוקן. בית שנבנה בהרבה עמל ואהבה. עומדים בתי הספר היהודיים – ריקים מתלמידים. כולם כמעט עלו לישראל. וכדי לקיים את הלימודים מביאים תלמידים לא יהודיים. עומדים בתי החולים היהודיים – ריקים מחולים, ומשרתים עכשיו את האוכלוסייה הכללית. אבל את בתי הכנסת אי אפשר למלא בלא מאמינים... והשמשים פותחים את ארונות ספרי הקודש ומראים בגאווה את ספרי התורה בשמלות המשי, בכתרי הכסף הנהדרים. "היו לנו ארבעים ספרים, נשארו רק שנים עשר. עשרים ושמונה שלחנו לישראל. גם את השאר נשלח..."

"סר – תופס את שולי בגדו של מלווי הפרופ' שלים – יו"ר ההסתדרות הציונית – סר, בתי נסעה לישראל, גם בני נסעו לישראל, ואני באתי הנה מכלכותא, זקן ובודד. אמור להם שייקחו את אביהם הזקן – אומר באנגלית נאה. "אל תשליכנו לעת זקנה..." מוסף בעברית.

דרי המדרכות נדבקו אל מבואי הבתים ואל הקירות. אחרים התכנסו בתוך "מאהלים" עשויים שאריות פלסטיק וניילון ורק ראשיהם מציצים. אבל המסחר נמשך. בשוק מוכרים מיני ירק מוזר, בננות-ענק, מנגו. בשווקים וברחובות מבשלים מיני אוכל מתובל וריחני ו"הדבי" אלה כובסי הכבסים, עומדים במחילות שלהם וחובטים את הכבסים בכל אונם. נשים הודיות גאות גוו מתנהלות לאט, בעיניים גדולות ונוגות, בלבוש הסארי המקסים שלהן. ילדים מזי רעב, ערומים למחצה, נטפלים לזרים ומתחננים לפרוטה. עצוב.

לפני ההמראה, עוד נתארח לארוחת ערב, אצל הגברת קלי, אשה אצילה מ"בני ישראל" שהיא יו"ר או מזכירה של "התאחדות ידידי ישראל-הודו". ולכבוד המאורע באה נערה חמודה, עורכת דין צעירה, ועטפה אותי בסארי. וכך, הסארי ואני בתוכו – יחד עם המזוודות – הופענו בבית הגברת קלי. הוגשה שם ארוחה כיד המלך, ושתי נערות יפהפיות רקדו לפנינו מריקודי הודו. עיניהן רוקדות, אצבעותיהן רוקדות, הפנים רוקדות והגוף מתנועע אך קצת. וידעתי, לא לכבודי היה כל הפאר והיקר כי אם לכבודה של ארץ ישראל.

*

בחצות יצאנו לנמל התעופה. נישאו נאומים, וקישטו אותי, כמנהג המקום בזר גדול קלוע משושנים, פרחי יסמין ופרחים ריחניים אחרים. נטלתי שלום ממארחי, הבטחתי להם לרדת בנמל התעופה של לוד לבושה בסארי, אחזתי בזר הפרחים הריחני ובשעה שתיים אחר חצות עלינו, סוף-סוף, למטוס.

והיה יפה. מה יפה? היה נהדר. מי שלא טעם טעמה של נסיעה במחלקה ראשונה, שבמטוסה נסענו, אינו משער כלל מותרות מהן. פינוק לא נורמלי. חיוכים ודיילות יפהפיות, וגם דייל רומאי יפה עיניים. שמפניה צרפתית כל הדרך עד שהעולם נעשה וורוד אפילו בחשכת הלילה. קוויאר רוסי, גבינה שוויצרית, סטייק אמריקני, ליצ'י יפאני, אננס בנגקוקי, ונעלי בית רכות וצבעוניות, ומנגינה ערבה ומושבים רכים ונוחים ורחבים לשנים, שיושב עליהם רק אחד. איש איש שוכב בניחותא על ספסלו-ספתו, ואני, שוכבת בזהירות בזהירות כדי לא לקלקל את קפלי הסארי היפה. ריח מתוק של יסמין הופך את התנומה לאחד מלילות אלף לילה ולילה.

*

השעה ארבע לפנות בוקר לפי  שעון ישראל שהוזז לאחור. אי משם מן הרקיע השביעי יצאה השמש מנרתיקה וצבעה את העננים מתחת בוורוד וארגמן. המטוס ניעור. "בונג'ורנו" – אמר יפה העיניים – איך אומרים "בוקר טוב" באינדית?

בספסל שמנגד ניעור הפאסאז'יר השני. היה חיוור ושמנמן כדרך האנגלים שרואים שמש אחת לשנה. הביט בעיניים ניטרליות מסביב, הסתכל בשמש העולה והלך ליטול ידיים. הלך ולקח עמו תיק שחור. אחריו ישבו שני אמריקנים צעירים שמוזר היה לראותם במחלקה הראשונה אף יותר מאשר אותנו. צעירה אחת המשיכה לישון ועיניה מכוסות במכסי עיניים. 

עכשיו רואים כבר אדמה. הגענו.

השעה כבר חמש. הקפטן מודיע שנתכונן לנחיתה. האורות נדלקים ומזהירים להדק חגורות, להפסיק לעשן... רואים את הים הכחול שלנו ואיך הוא מלקק בתאווה את החוף הזהוב. מכאן, הרחק מלמעלה – יא, בא, יה, איזה חוף נקי ומרהיב עיניים. הרחובות שקטים, ולא פלא. עוד מוקדם. וכמה בריכות שחיה! כל הארץ מלאה בריכות ואגמים כחולים. הנה מגדל שלום – קסם של מגדל. ואיזה רושם יעשה הסארי על משפחתי הקטנה. תשמח? תצחק?

ברגיל, לאחר שעוברים את תל אביב מגיעים לשדות ירוקים. אך השדות נעלמו ושוב אנחנו בים. ועוברות כעשר דקות ושוב מגיעים לחוף זהוב. הו. הנה תל אביב. ובכן, מה זה היה קודם? כנראה קפריסין. כמה דומה העולם. כל כך קרובה קפריסין לתל אביב? במטוס ענק כזה. אולי. הזנב בקפריסין והחרטום בלוד. הנה מלון הילטון...

"תגיד, מאיזה כיוון מגיעים לישראל. מן הצפון או מן הדרום?"

עוד אנו מתווכחים ותכונה מתחילה במטוס. השעה חמש ורבע. הקברניט אומר את דברו. יש איזה שיבוש קטן. ננחת באיחור של רבע שעה. איחרנו לצאת, נאחר לנחות.

בשעה חמש וחצי הודיע הקברניט שהתקלה אינה קלה כל כך. כלומר – המצב אינו חמור אבל כדאי לעשות הכנות לנחיתת חירום. אחד הגלגלים, זה שנמצא מלפנים, אינו רוצה לצאת. אך אפשר להוציאו גם באמצעים מכניים. המהנדסים כבר שוקדים על הוצאתו. אין מה לדאוג.

מופיעות הדיילות הנחמדות. היפנית קצת חיוורת. אבל היפניות תמיד חיוורות, ועם בוקר על אחת כמה וכמה. פני החרסינה שלה חרסיניות עוד יותר. עיניה הקטנות גדולות פתאום, וחיוכה המתוק והפרמננטי וקולה הדקיק גם הם כאן, כציפור קטנה היא מצפצפת-מצייצת. להסיר את הנעלים שננעלו בינתיים. כן, ככה. ומותר לי לקחת אותן, בבקשה לתא אחר? שואלת ולוקחת בטרם מקבלת תשובה.

דיילנו עומד בפתח. אבא טוב הוא, חייכני אך תקיף. כן, להסיר את העניבות, בבקשה. ונא להרחיק משקפים. להרחיק מן הגוף כל חפץ חד – הוא אומר ועובר בידיו הזריזות בין הפאסאז'ירים שאינם תופסים מה קורה כאן בעצם. ואם תופסים – מעמידים פנים שאינם תופסים.

"למה צריך להסיר את הנעלים?"

כיוון שבנחיתת חירום אין לדעת מה יקרה. על פי הרוב צריך להחליק החוצה. רגלים קדימה, ונעלים מפריעות... צריך לצאת מהר מחשש של שריפה.

אני רואה את עצמי מחליקה החוצה בסארי המסובך שלי הנאחז על גופי באורח פלא. איך שהקפלים נתפסים באיזה וו, איך האש תופסת אותו בלשונות ארוכות...

מותר להחליף את הסארי?

הדייל אינו מבין למה. מירכתי המחלקה השנייה הביא אל התא שבין המחלקה הראשונה לתאו של הקפטן אשה הודית צעירה ויפה ואת ילדה הפעוט. היא לבושה בסארי, כמובן.

כבר אסור היה לקום אך הוא נאות. וכשחזרתי הביט עלי בצער. מכל הנסיכות שלי לא נשאר זכר. סתם אשה במכנסים שחורים וחולצה שחורה.

מתאים למאורע – אמרתי לו. הבגדים מוכנים.

"ובכן, מודיע הקפטן באנחת רווחה, "זה עתה חלף מתחתנו מטוס קטן שנשלח מלוד. הוא הודיע שהגלגל יצא, שהוא ראה אותו. השעה שש. הצוות ידריך אותנו בנחיתת אונס..."

הדייל נוטל את העניינים לידיו. הדיילות בגרביים מחלקות כריות. שמים אותן בחיקנו. עכשיו, את הראש על הכר. בידיים לכסות על הראש. ככה. כולם, בבקשה. לא. מוטב לתפוס בידיים את הקרסולים. זהו. להיות כמו עובר ברחם אמו. בהינתן האות, כולם יניחו את הראש על הברכים ויחבקו את הקרסולים. שתי הדלתות הקדמיות הן מוצאים של חירום. במקרה של שריפה יילך חלק זה של הנוסעים אל המוצא הקדמי. דרושים שני מתנדבים לפתיחת המוצאים האחוריים במחלקת התיירים. אמנון ואלי מתנדבים. הם יפתחו את הדלתות. ייצאו אל הכנפיים כאשר המטוס ינחת... יותר איני שומעת. הלכו למחלקת התיירים מבלי לזרוק אפילו מבט אחד של פרידה.

לא פחדתי. שטויות. כולם היו כל כך רגועים. כאילו לא בהם דיברו. שני האמריקנים השתכרו וצחקו כמו גדוד חיילים בקסרקטין. הנערה היחידה צבעה את שפתיה באודם חלש. אחר כך הוציאה לכה שקופה וצבעה את ציפורני רגליה. ההודית קיבלה משהו לשתות וילדה הפעוט זכה לסוכריה. מאי שם הופיע גם איש שרגלו נתונה בגבס.

"גבס אינו בוער," הבטיח אחד האמריקנים השתויים, והצית לעצמו סיגריה.

"אם מישהו יעשן," הודיעו ברמקול, "רשאי כל נוסע לכבות את הסיגריה בלי לשאול רשות. אסור לעשן..."

"בעוד זמן מה נתקרב ללוד וננחת." הודיע שוב קולו של הקפטן. "אבל לפני שננחת אנמיך טוס. אנמיך מאוד. אני אנמיך כדי שמגדל הפיקוח יראה גם הוא אם אכן יצא הגלגל ואם יצא בצורה בטוחה. אני מספר לכם זאת כדי שלא תהיה אכזבה. לאחר מכן, ננחת מיד."

השעה שש ושלושים לערך. סיבוב גדול בים הגדול והכחול שלנו, ושוב חופי הארץ הזהובים העיר כבר הומיה. מכוניות אצות רצות ואיש אינו מביט למעלה, על המטוס הזה ההולך וסובב בשמים כסהרורי. אפילו אתה במטוס ענקי, כל כך פעוט הוא במרחבי השמים הללו.

הנה שדות ירוקים. הנה הכביש המהיר ללוד. על אף החגורה הלוחצת אותך אל הכיסא מצליחים לראות את הנעשה למטה. מתקרבים ללוד. המטוס יורד יורד. הנה, עוד מטרים אחדים ואנחנו על הקרקע. סתם מתח אותנו הקברניט. מפחד שלא יוכל לנחות סיפר לנו את הסיפור. הנה עוד רגע. האם להניח את הראש על הכר? בשביל מה. נחיתה רגילה תהיה זאת.

אני מביטה החוצה. חלקיק של שנייה, ואנו על קרקע מוצקה. כנראה שבאמת היה המצב חמור. בחוץ עומדות עשרות מכוניות של מכבי אש, אנשים לבושים בקסדות וכלים משונים בידיהם. אמבולנסים בלי ספור, ניידות משטרה ושוטרים מתרוצצים.

משהו כנראה אירע. המטוס אינו מסוגל כנראה לנחות. אנו שוב מטפסים ועולים מעלה, אל השמים.

"מגדל הפיקוח אומר שראה את הגלגל וכי הוא נמצא במצב מניח את הדעת. כפי שאמרתי לכם, היתה זו הנמכה שלא לצרכי נחיתה. רק כדי לוודא. צר לי, אבל לא ננחת מיד, כפי שתכננו. מגדל הפיקוח בלוד אומר שאין לו מספיק ציוד וכלים כדי לקבלנו ומבקש שנסתובב עוד רבע שעה... 

הלב עולה אל הגרון."

הראש בין הברכים והידיים חובקות את הקרסולים. השמפניה והקוויאר עולים ומציקים. שני האמריקנים צוהלים עתה כמו סוסים שמושכותיהם הותרו.

"אולי יהיה שקט..."

"מה את רוצה, שנתפלל..."

"לא יזיק," לוחש האנגלי.

"שמי עפרה," אני אומרת.

"ושמי רון," אומר האנגלי, מנתק יד אחת מקרסולו, כך עושה גם אני ואנחנו לוחצים ידיים. ואם כי הפוזיציה מצחיקה מאוד, כלל לא עולה בדעתנו לצחוק. "נעים לפגוש אותך," נזכר שכני לומר אחרי שעה קלה, אנגלי עד הסוף. "ההנאה היא הדדית," אני מבטיחה לו.

"זה מצב לא נעים. וורי אן-פלזנט..."

אני מסכימה עימו בכל לבי המפרפר.

"לא." הוא מבטיח לי. "הוא אינו מפחד. באמת – לא מתים יותר מפעם אחת. אבל פציעה, שריפה. זה לא נעים."

"מה אפשר לעשות. אולי נבקש את הקברניט לנחות בים."

"אני לא יודע לשחות."

"גם אני לא."

"לבד מזאת אני דואג. יש לי שם תיק. ובתיק יש חוזה. מה יקרה עם החוזה?"

"אם יעבור הכל בשלום, יהיה גורלו כגורלך. ואם לא יעבור בשלום, יעלה בלהבות יחד אתך. מה אכפת לך..."

"החברה שלי כל כך עמלה על השגת החתימה. בשביל חתימה זו נסעתי לקולומבו. עכשיו יצטרכו להתחיל הכל מחדש."

"שלחת העתק בדואר?"

"לא שלחתי."

"אז אין שום ברירה. אתה מוכרח להינצל. כולנו חייבים להינצל."

"אומרים שברגעים כאלה רואים את כל החיים לפניך..."

"אני לא רואה שום דבר. חבל לי רק שהילדים שלי עומדים בשדה התעופה ורואים כל זאת..."

"ולי קשה מאוד לשבת כך עקום, מקופל עם הראש על הברכיים."

"דיאטה, חביבי. יותר מדי דברים טובים אתה אוכל."

"את מספרת לי. אשתי אומרת שבאחד הימים האלה יחסל אותי שבץ."

"כמה זמן עוד נשב כך? קצת לא טוב לי..."

"ראית, האמריקנים נשתתקו."

"רואים כבר את היבשה."

"מניין לך?"

"הצצתי."

"לא להרים את הראש. במקרה של שריפה לא להקים בהלה, לא להידחק. הפאניקה היא הסכנה הגדולה ביותר..." הרמקול.

"אני חושבת שמוטב לכסות את הראש בידיים."

"את חושבת כך?"

"ונדמה לי שמוטב לשבת בחלק האחורי של המטוס."

"מאוחר כבר."

*

במכס טיפלו בנו כמו בביצים רכות. אפשר היה להביא טלוויזיה, לכל הרוחות. לך ודע מראש שתהיה "נחיתת אונס" שכזו. ושהאנגלי יציל את המטוס.