30.9.77
ה"דרייב אין" של חרות, שכנתה האמריקנית של כפר ויתקין, הקורא בשלטו הצהוב לדוהרים בכביש חיפה-תל אביב לעצור ולהיכנס, המה אנשים מגונדרים שריח השדה עולה מהם. כל לחיצת יד לבבית. הלב מפרפר מכאב לחיצת היד.
היה ערב. והיתה ריגשה גדולה. אנשים צנועים, מושבניקים ובניהם מכל עמק חפר, חברו יחד ביוזמתו של אותו "בית חרות" וערכו תערוכה ראשונה של פירות לילותיהם. פירות שלאחר אסיף הפרי בשדה. איני מבקרת אמנות, ואפילו לא אנסה להעריך את היצירות – ציורים ופסלים, ריקועים ובטיקים ושטיחים והדפסים. אבל טעם מיוחד במינו לפרי היצירה הזה של מגדלי הפרי שלנו.
היוצרים – בנים ובנות ואבות ואימהות – היו משולהבים. כמו באיזו חתונה כפרית גדולה שכולם בה חתנים וכלות. מוזמנים הגיעו מקרוב ומרחוק. כמובן, כל הקרובים וכל הידידים וכל המכרים וכל השכנים. לכל אמן קבוצה שלמה של מוזמנים שלו. ויש שם אולי מאה מציגים המרימים כוסית עם אורחיהם...
במרכז, כצו המגפה המשתוללת אצלנו – שולחן גבינות ויין. גושים גדולים של גבינות לבנות וצהובות, עם ובלי חורים, וגבינות כבשים ועזים ו"דיפס", הכל תוצרת "תנובה" שמוכרים גם אותה בגלריה ב"דרייב-אין", וגם כיכר לחם גדולה שאתה מוזמן לפרוס ממנה כאוות נפשך. ומציות לסובלים מעודף משקל ועודף מצפון רע. בדיוק כמו בעיר הגדולה החיה בצנע. שהרי ידוע שהגבינות זולות מאוד עתה. תוכל לעטוף חתיכת גבינה בינונית בטיב ובגודל בשטר של מאה לירות ואפילו לקבל מעט עודף...
המושבניק שנשאר בחיל הים
מרוב קהל לא ראו את היצירות ולא את היוצרים. לך ודע מי כאן אמן, כשכולם בני מושבים, כולם שזופי פנים ולא רק משיזפון של שפת הים. פשטות הליכות ודיבור, כנות נדירה למרות תחפושת הגבינה והיין.
כמובן, היינו גם עסוקים מאוד בטעימת עוגות ובתחרות ניחוש קטנה "של מי" העוגות! ובכן, לחצנו ידיים, נלחצנו בקהל, שתינו יין ואכלנו גבינה ועוגות והעפנו מפעם לפעם מבט גם ביצירות עד שהגענו לפינה ושם מצאנו יוצרת קטנה בת תשע-עשרה ויצירה גרפית גדולה. לפי דעתי כוכב דרך לנו בטל שביט מכפר ויתקין. בית הזקנים, אחרי כן בונים קומה לבנים, אחרי כן יש ילדים ועושים עליית גג, הבית המקורי הופך למרתף – בקצור מבחוץ בית ככל בתי הכפר. בפנים – בפנים אתה הולך לאיבוד. מהפכה שמחה של מטבח פתוח, וחדר אורחים וחדר אוכל ומרפסת עם צמחים שנכנסת פנימה ומדרגות עם צמחים, וספרים, וכריות ועוד חדרים עם עוד ספרים ועוד צמחים ועוד תמונות וציורים ועבודות יד, וכלי נגינה, וצעצועים. בית חי מאוד, מתרוצץ כאילו מעצמו.
אבי המשפחה – אברהם – כמעט אף פעם איננו בבית. "הוא נשוי לחיל הים והוא תמיד שם, האבא שלי", אומרת טלי – "אצלנו מנהלת את כל העסק אמא."
והאם, כלומר עמליה, היא בעצם המושבניקית. משק חלב גדול. הבן בן השש-עשרה מטפל ברפת בחזרו מבית הספר. זו האחריות שלו מאז הלך אחיו הבכור לצבא. וכמובן, אמא משגיחה. יש גם מטעים, אבל זה לא רציני. הרציני ביותר היא המדגרה.
בתוך החצר מיבנה רגיל. בפנים אחת המדגרות הגדולות באזור, אולי בארץ כולה, הנמצאת בידיים פרטיות.
עמליה שביט, בת המושב ואמה של טל, מדגירה מאה אלף ביצים בחודש. ביצה של הודו עולה שמונה לירות, אפרוח – שש-עשרה לירות. תעשו חשבון – זהו עסק של מיליונים – ועוסקת בו אישה צעירה שבאותו זמן מנהלת משק בית לבעל, שהוא מפקד בחיל הים, בן הלומד בתיכון, בן שני המשרת בצה"ל, ובת חיילת וציירת מחוננת, וכל החבורה הזו באה הביתה, ביחד עם כל החבריא שלהם... לנהל בית כזה בלבד הרי זו עבודת יום שלם לשני אנשים.
יש לשער שלא פשוט היה לקבל הסכמת הכפר לבניית "תעשייה שלמה" פרטית בתוך מושב עובדים שמכסות הייצור אצלו קבועות, והשיווק משותף... ובכל זאת, אי-אפשר שלא להתפעל מהתושיה של משפחה זו – ובעיקר אם המשפחה – שמביאה לתוך חצרה תעשיה שלמה שמפרנסת בכבוד את המשפחה ואת העובדים. שהוא עסק המכניס מטבע זר רב, בהיותו מיועד כמעט כולו לייצוא. איך אפשר להתפרנס ולפרנס ולעשות למען המדינה בחלקה קטנה ליד הבית... שאצל אחרים מגדלת דרדר!
יותר מיפה
טל אינה יפהפיה וגם לא מתיפיפת. לבושה גלבייה כחולה, פניה צחות, גלויות. נוהגת במכונית המשפחה כאילו נהגה בג'יפ בימים הרחוקים ההם של פלמ"חניק על גבעות חול נודדות, ואולי כאחת הפועלות מימי חנה מייזלס, בימי העלייה השנייה. היא יותר מיפה, והבית מלא בחורים צעירים ונאים ההולכים אחריה. כך לפחות נדמה לי. ועינו של אורח לרגע – רואה.
בעליית הגג, שהיא חדרה, מצוי כל העולם החדש של בני הנעורים – חדר מאושר שכל פריט בו נבחר לחוד ובטעם, צעצועים וספרים, ופטפון טוב, ותמונות ופרחים וכל מיני אובייקטים מעשי ידיה להתפאר, וכמובן הכל על הרצפה, גם המיטה שאינה אלא מזרן שטוח נוסח ערב.
האם מכרה כבר איזו יצירה שלה?
את הדגמים לאריגים ניסתה למכור בחו"ל, בטיול שנסעה לפני גיוסה לצבא, נמצאו להם קונים, אלא בתנאי שתשאר גם לבצע. וזאת לא יכלה לעשות וגם לא רצתה לעשות. "להפסיד את הצבא? לדחות? מי משוגע?!"
אבל תמונה אחת מכרה למנהל בית הספר. הוא הגיע לפתיחת התערוכה וקנה אותה במחיר מלא. וטלי טרם נרגעה מן המחווה.
מה היא מתכוננת לעשות כאשר תשתחרר?
כמובן – להמשיך בלימודי האמנות. תלך ל"בצלאל" או ל"אבני". מעניין אותה הציור.
ומה עם בית, משפחה?
ספלים עם סמלים
"מאז נולדה היו לה ידי זהב. תנו לה נייר ועיפרון, תנו לה חומר, חוטים והילדה מאושרת. אבל תלמידה? אלוהים אדירים, תלמידה נוראה! עד שהלכה לבית הספר לאמנות של ויצ"ו, שיש לו השם הארוך ביותר ביחד עם 'בסיוע ממשלת צרפת', שם, ליד ה'קנטרי קלאב'. הלכה שם לתיכון והכל התהפך.
"צריך היה לראות את הילדה הזו יוצאת כל יום בשש בבוקר לעמוד על הכביש ולהמתין לטרמפ, עם ילקוט כבד על הגב, וכל העבודות והשרטוטים אשר עליהם עבדה בבית. בחורף, בקיץ. יום לא החסירה. אף לא בסערת גשם חוזרת הביתה לפנות ערב וכבר היא רבוצה על עבודתה עד השעות הקטנות של הלילה. מה אגיד לך? היא עשתה גם הבגרות וגם את כל הלימודים העיוניים עשתה, וסיימה את בית הספר בהצטיינות. עוד בהיותה ילדה הרגשתי שגדל לי משהו לא רגיל."
היה קצת חבל שהלכה עכשיו לצבא והפסיקה את עבודתה באמנות? שאלתי.
"הו – היא בת של אביה. חיל הים הוא אצלה בדם. אני לא חושבת שהיתה מוותרת, שאפשר לוותר. הרי מישהו צריך ללכת בעקבות האהבה הגדולה של אבא."
מה עושה האב, שהוא כבר מעל לגיל חמישים ואינו חייב עוד במילואים?
"מה הוא עושה שם? הכל. משמש בכל תפקיד פיקודי. לבד מזאת הוא האבא. יסד מין ועד למען החייל והחיל. הנה, פה על הספל, ניתן לראות את הסמל. הבית מלא. טוב. לא צריך לדבר בזה. הוא יהרוג אותי."