11.6.76
סיפור

משכילה לתבל את הסלט ולהפוך בקערה בכף ומזלג שהביאה זושיה מזאקופאנה, ניגב ידיו בסינר אשתו שהקיף את מותניו, כאומר: תם ונשלם. הכניס גופו הכבד לתוך כורסת בד דקת-רגליים, פישק רגליו לפניו והזריח פניו החייכניים בתוספת חיוך. סלט כזה עוד לא היה בתבל. גם לא יהיה. אפילו אני, בולק קליצקי, עומד משתומם מול היצירה הזו. מוכן לאכלו עד לטיפת הרוטב האחרונה – בעצמי – דו חוליירי.

נעמה המתמחה על הספה המאולתרת. גדולה, שחומה ורבת בשר טוב היא נעמה. אני אוהב אותן עסיסיות, נהג בולק לומר לקמצוץ-אישה, היא אשתו זושיה, הדומה לציפור זעירה שמתחזה לינשוף.

זושיה היתה שמה עצמה לא שומעת. רושם גדול לא עשה עליה הגברא-רבא שלה. ואם שמעה – צחקה. ואם צחקה – היו באים קווקווים עדינים ונפרשים כזיקוקין דינור בזוויות העיניים. כמו קרני שמש שמציירים ילדי הגן.

דובר ביניהם, כי ביום רביעי תיקח את הילדות ותיסע איתן חזרה לעיר. הלימודים יתחילו ביום ראשון. צריך להכין ספרים, תיקים, מלבושים. צריך ללכת לסַפר ולהכניס את הבית לתלם. וצריך, כלומר חובה, לתת מעט מנוחה לבולק. אחרי ככלות הכל, לקחו את הבית בכפר האמנים מטעמי אמנות, ולא מטעם אומנת לילדים. מטעם זה שבולק עובד כל ימות השנה בעבודה לא-לו, כדי לפרנס ולהתפרנס, ופעם בשנה יוצא לעבוד ממש – כלומר, לפסל. זוהי ההזדמנות הגדולה של חייו, כל שנה, וכל שנה זה איכשהו לא הולך.

דובר, שזושיה תבוא ליומיומיים, לכל היותר לשבוע ימים תבוא, תתעסק עם הילדות, תטפל בבית ובאוכל למענו, והוא יהיה חופשי לעסוק בתמצית חייו של אמן. יצירה. וכך עבר חודש ימים ונשארו עוד שבועיים – וזושיה עדיין כאן. רק ביום שישי אספה מטלטליה ונסעה, ובינו לבין ההזדמנות הגדולה – שבועיים ימים בלבד.

אמן חייב להיות אגואיסט. אנוכיות היא סימן-היכר לבגרות, - דיקלמה נעמה בנחת משכנעת של באים-בימים. – לא הייתי באה הנה לו ידעתי, שהיא תשב כאן כל הזמן... ניפחה שפתיה הבשריות, הנחמדות, המביאות את כל פרצופה היפה וחלק-העור לנקודת השיא.

הרי נסעה. ואני כולי שלך, - נטע נשיקה אבירית על כף ידה. בבוקר נסעה אשתו עם הצאצאים ובצהרים עסק הפסל בולק בחיתוך עגבניות לקוביות מדויקות, גם צנון וגם גזר וגם מלפפונים ושמיר וגמבה ותבלינים מזרחיים, לסלט גדול שכמותו לא טעמה עוד חיך אנושית, ונעמה שכובה על הספה המאולתרת, שחומה ורבת בשר טוב.

*

בערב אמרה נעמה: - אני רוצה לשתות. הסלט שלך עולה בגרוני, - אמרה נעמה והביטה אל ריבוע השמים התלויים מעל לחצר הפנימית הקטנה, כמו תקרה משובצת כוכבים מזויפים.

בולק מזג לה כוס גבוהה של תמרינדה נוסח ערב. פלחי לימון צהובים טיילו במשקה החום-הזהוב ונעמה שתתה ממנו אט-אט, עדיין בתנוחת האלילה היוונית. החצר מלאה אורחים קטנים, כמו להקות ציפורים כרותות-כנפיים, שכמו נמלטו מעולם החולין צר האופקים אל עץ הדעת והאמנות. אין דבר שקר, אין העמדת פנים, אין הגבלות, אין גבולות, אין מוסכמות. ואין מותר ואין אסור. מאוויי אדם יפים תמיד. קח את חייך בשתי ידיך. בן אדם. בערך כך שר מישהו בלי חרוז לתוך גיטרה מגמגמת. מיכה השקיע ראשו בין כתפיו הצעירות, הדקות. כתפיו נגעו בברכיו – ובענף יבש נטול-עלים רשם שמות על החול הכבוש של החצר.

מאי-שם הופיעה גם פיסת ירח, כמו להשלים את התפאורה, ונתלה גם הוא בריבוע הכלוא בתוך החצר הפנימית, העשוי שמים וכוכבים. בולק התהלך בחצר הקטנה וחילק לאורחיו תמרינדה מכך נחושת, בתנועות רחבות של הערבי משוק יפו. ביד אחת הכד התלוי ברצועה אל הגב, ביד השנייה כוסות נתונות זו בתוך זו למגדל.

לכל זוג כוס אחת. לקרב לבבות של אנשים זרים זה לזה, המפללים לנפילת מחיצות, לאיזו פיסת חוף להשליך אליה עוגן של כיסופים.

נו באמת, - רטנה נעמה ממשכבה. – תן לה לשתות, לזו שיושבת מימינך. אל תתלה בי עיני כלב מוכה. כולם יודעים שאני אשתך החוקית האוהבת אותך לנצח. אני מרשה לך. ומי שלא מפרגן לך, שלא יהיה לו בעצמו... – אמרה נעמה

.*

חכי, אני אלווה אותך, - אמר מיכה לזו שישבה מימינו ושתתה מכוסו. והלכו. זה בצד זו הלכו באפלה כבדת-טל. היא לא ידעה למצוא את החדר ששכרה אצל בעל המכבסה האוטומטית הראשונה בישראל, שהובאה דווקא לעיירה האמנותית. נדמה היה לה, שהבית הוא כאן, בחורשת הזיתים. ומשקרבה אליו, ידעה שהבית הוא שם, במורד ההר. והם תעו בין החושות הערביות, המשכנות עכשיו אמנים ישראלים ועולים חדשים. נופשים לחודש ואלה שעשו בכפר הנטוש את בית הקבע שלהם וגם רוחות של אלה שברחו מכאן, אך נשארו... ואולי היתה מבולבלת מן הלילה בחצרו של בולק וחברתו נעמה אשת מיכה. 

אלה הם אנשים אחרים, לא כמוך. להיות כמותם, להיות משוחרר, ללכת אחרי רחשי הלב, לחיות את היום, את השעה, את הרגע. בלי סיכומים וביקורת חשבונות של יקיצה. 

לחיות למען עצמך.

את בטוחה שזהו הבית? – שאל מיכה. משלבסוף זיהתה את הדלת והמפתח סובב במנעול.

ראשו היה צעיר וגלמוד. נשימתו חמה על עורפה. ואשתו שכובה כמו אלילה יוונית אצל הפסל המזדקן, גדולה ורבת בשר שחום, והבית כל כך רחוק.

"זו לא הדלת. – שיקרה – זה לא המנעול ולא המפתח."

*

מחלוקי האבנים שאספו בכינרת הזמינה לעצמה טבעת וגם תליון. הצורף צחק וגם לעג, "סתם אבנים. חבל על הכסף וחבל על הזהב למסגרת ולציפוי," אמר והתקין, "רצונו של לקוח כבודו," הוסיף וערך לפניה אבני אודם, ספירים כחולים, טורקיזים ירוקים. אפשר אמנם לקחת מאבני ישראל, מאבני אילת,למשל. אפשר לקחת אבנים – למצבות. את רוצה לשאת מצבה על צווארך, על לוח לבך."

ישבה על מרפסת ביתה ולעסה זיכרונות – חומר-דלק לשריפה הבוערת בקרבה. מדורה של בושה. איך נתנה לה אישה משועממת את בעלה בהשאלה. כחפץ שאין בו חפץ נתנה אותו. בחיוך של ברוך שפטרנו נתנה אותו, דחפה אותו לבין זרועותיה, והיא צייתה בנימוס, הלכה ממושמעת בתלם שנכבש למענה על ידי זוג הולל.

ילדיה היו תלויים על צווארה כמו אבני חומה – לא חלוקי אבנים מן הכנרת. לא גרמו לה נחת הילדים שלה. אפילו חיוך לא הצליחו להעלות על שפתיה. ישבה על המרפסת ולעסה זיכרונות.

למה אינו עובר ברחוב? הרי כל כך פשוט לעלות על טוסטוס ולטוס לסביבה הזו. לעבור ברחוב, לעצור לרגע. לחייך. אפשר לעלות במדרגות ולצלצל בדלת. לשאול, פלוני-אלמוני גר כאן אולי? הרי איש זולתה אינו מכיר אותו בבית הזה. בבית שאין בו מקום בשבילה אלא על המרפסת הצופה פני הרחוב, שעליו אפשר לרכב על טוסטוס, לעצור, להרים עיניים ואפילו רק לחייך.

היא אינה חיה בשמים. לו רצה, היה יכול לפתוח ספר-טלפונים, כשם שהיא עשתה, ולמצוא את מעונה. דודיק ואסנת לוין. אין פשוט מזה. הרי מספר הטלפון והרי הכתובת. הרי גם היא עשתה כן ואף הלכה אל ביתו, סובבה ברחוב, התחבאה בחדרי מדרגות שממול – לחכות. שמא תראה את דמותו חולפת. שמא תגע בצלו. התחכמה ומצאה מכרה. הגרה בשכנות לביתו. מחלון ביתה אפשר לראות את ביתו. היתה באה אל אותה ידידת-פתע ומביאה לה חפיסות שוקולדה תוצרת חוץ, צרור פרחים, עוגות. היתה מצלצלת בטלפון, אט אט מחייגת את המספר שנקבע במוחה כמו סיסמה אל האושר. עתים היה הוא מרים את הטלפון – וגם אז היתה מניחה את השפופרת. היתה מאזינה לקולו ומניחה את השפופרת למקומה. האלו, כן, האלו, אני שומע. מה זה פה, לכל הרוחות... איך לא הבין שזו היא, איך לא אמר לו לבו. 

*

טוב. נגמרה החופשה בכפר-האמנים, בולק חזר לפרנס משפחתו בתעשיית האהילים, נעמה למשרד ולבעלה ומיכה אל אשתו. למה לא? היה מה שהיה, וטוב שהיה. ויש טבעת עם חלוקי-אבן מן הכנרת וזיכרונות ארץ ישראל היפה ושונמית הראיני את מראיך ושניהם יפים על החול שעם החוף. ועל החוף שעם המים.

בעצמך אמרת לו בקול פסקני, שלא נעדר דרמטיות, שכאשר יעבור השבוע הזה על ההר, ששוב יֵרדו לשפלה, יישארו שם. מה ששייך להר – להר הוא ומה שלשפלה – לשפלה. בעיר אינה רוצה לראותו, ומשום כך לא קבעה מועד לפגישה ולא אמרה לו כתובתה. בעלי – אמרה – הוא אדם רציני, חמור-פנים ומקפיד עם עצמו. הוא לא יודע חכמות. הוא לא יבין ולא יסלח. אז מה שלהר, להר. היתה חופשה נעימה, וטוב שהיתה. תודה רבה. אולי נתראה בשנה הבאה. אולי. ואולי אסע למקום אחר – ואז אולי יהיה סיפור אחר, גם לי גם לך, התלוצצה במרירות, להוכיח שאישה מן העולם הגדול היא. שדברים כגון אלה קורים ויש אלוהים גדול בשמים.

ובכל זאת – איך לא פותחים ספר. איך לא מוצאים כתובת. איך לא מצלצלים לפחות?

*

זה היה במוצאי שבת. על המרפסת ישב טל כבד. בסלון פנימה כל המשפחה. סבא, סבתא והדודה ז'קלין, שהיא עדיין רווקה ועושה בייביסיטינג; ומרים, שבאה לבקר מאנגליה ויודעת שזהו ביקורה האחרון בחייה הגשמיים, כיוון שישנו בתכנית עוד ילד ולא יספיק גם לילד וגם לנסיעה; הילדים, חברים שלהם, הכלב, וכמובן הבעל, מר לוין. מאז חזרה מחופשתה האמנותית, לא חזר להיות הוא. סומק תמיד עמד בלחייו ופניו חמורות. בלילה השני לשובה שאל מה קרה. לא קיבל מענה ולא שאל עוד. בעיניו ישב כתב-אישום, שהלך והוסיף לעצמו פרטים מפרטים שונים הנה יקום וישא דברו לפני חבר השופטים. הטריבונאל כבר ערוך לשמוע. תמיד הם לצדו של הבעל, הורי האישה. כמו פוחדים לקבל חזרה את הפיקדון. וכך יהיה כנראה עד סוף הימים. תחיה בבית למען שלום-בית. שהרהיטים יעמדו במקומם ועל הדלת יהיה כתוב דודיק ואסנת לוין. משפחה מכובדת. וכדי שאמה תוכל להגיד – חתני עושה כבר דוקטורט ובתי היא גברת דוקטור. 

ואולי צדקה נעמה. אולי תבוא מישהי ותיקח אותך כמו שאני לקחתי את מיכה. ומי שלא מפרגן לך, הלוואי שלא יהיה לו בעצמו.

והכל בתוכה פנימה. ודודיק אומר: "חזרה מן החופשה אילמת."

והיו לו עוד דברים לומר, וכבר עמדו מסוגננים על שפתיו, כאשר הטלפון צילצל ברטן. הרים את השפופרת: "בשבילך," אמר לה.

קורה שמצלצלים לה. דבר של מה בכך הוא. אך הפעם נתמסמסו רגליה ולא נשמעו לה.

"אסנת," אמר קולו של מיכה.

טעות במספר, התחילה לומר. "מיכה, מיכה," צילצלו אלפי פעמונים באוזניה, בכל זאת טרח, חיפש בספר ומצא וצילצל לה. הוא לא שווה-נפש. כנראה הגיעו גם אצלו מים עד נפש, עד כי ביקש אותה מבעלה. מחשבות עטו עליה במזמור שיר.

אדוני, אני בכל זאת חושבת שזאת טעות. טעות במספר... – החזירה את השפופרת למקומה מפללת לאיזו חשיכה שתמחוק אותה, שתמחוק את כל היושבים סביבה ונותנים בה עיניים מדברות. לטיולים היא נוסעת. לחופשות. אישה נשואה, דוקטורית בדרך. אם, אחות, בת סוררת. מניין את מכירה את הטעות-במספר הזה?

*

הטלפון מצלצל שוב. הבעל תופס את השפופרת, האדון והגברת לוין מחזיקים בה אהדדי. נאבקים עליה. וקול בוקע מתוך השפופרת: - תשמעי, אסנת, זאת לא טעות במספר. תשמעי, נס קרה. נס קרה לנו. מצאנו נפט! נפט בוקע מן האדמה בסילון. מצאנו נפט בחלץ! – קורא הקול בצהלה, בצחוק גדול, בתרועה רועמת.

אל אבא, אל סבא, אל סבתא, אל הילדים, אל מרים שבאה מרחוק... השפופרת עוברת מיד אל יד. איפה... כמה... תבורך!... שהחיינו!

כשדהרו לחלץ עם כל המשפחה, שרו שירי מולדת וגם את התקווה. גירשו אותם והם ביקשו את מיכה. חיפשוהו ומצאו. והוא נתן להם ולבולק ולזושיה ולנעמה בקבוקים מלאים נוזל שחור דביק. איש לא שאל, מניין אתם מכירים... איש לא חייך חיוכים מלוכלכים על חופשות בכפר-אמנים