12.2.60
| האם ראיתם פעם כיצד קונים סוודר? לא, טעיתי. תחילה היה עלי לשאול אם שמתם לב כיצד נראה פולובר על נערה צעירה וכיצד הוא נראה על צעירה-לא-כל-כך-צעירה. אותו סוודר ממש, וההבדל כמו בין יום ללילה. על צעירה הוא נראה ממש כמו מעשה פיסול. תאווה לעיניים. על צעירה-לא-כל-כך-צעירה, כמו – כמו שק. תמיד חשתי שזהו עניין של גיל. שהנעורים יפים תמיד וכל מה שעוטה נעורים יפה הוא. מעניין – עד מה נחפזים הנעורים להיפטר מאתנו. אבל די. היום אגלה לכם מהו סוד הנעורים, לפחות בשטח הסוודרים, כך שגם אנו ניראה כמו פסלים. הפרוצדורה היא כזו: נכנסים לחנות. מודדים את כל הסוודרים בנמצא. כשהערימה כבר גבוהה והמוכר יוצא מכליו, וטרם החליט לאיזה כלים להיכנס, מבקשים סליחה ונכנסים לחנות אחרת. עכשיו כבר יודעים בערך במה רוצים. מודדים את כל הסוודרים מס' 46, לפי עצת בעל החנות. אחר כך, רגע, אספר לכם סיפור: יום אחד נכנסתי לחנות. ראיתי פולובר נחמד בחלון הראווה. אמא שלי באה אתי. המוכר אמר שאני צריכה מספר ארבעים וארבע. "ככה?" אמרה אמי בביטול, "קחי ארבעים ושמונה." ניסיתי להתפשר אתה על ארבעים ושש. לא הועיל. לבשתי את הארבעים ושמונה נראיתי כמו חתול בשק. הייתי מדוכאה מאוד. כך מסתיימים תמיד חלומות הבדים שלי... לא רחוק ממני עמדה צעירה באמת. היא היתה יפה בחוצפה כזו... לידה עמדה אמה והתחננה לפניה שתקח מספר ארבעים ושתים. לא הועיל. זו היתה נערה בעלת אופי! ערימת הסוודרים שלפניה היתה גבוהה-גבוהה. כבר לא ראו לא את בעל החנות ולא את רכושו. הוא הזיע. הוא הוציא פולובר כשל תינוק וכשהנערה נדחסה לתוכו וכמעט נחנקה ואמה שנבהלה זעקה "מים!", שאל בעדינות: "ועכשיו, גברתי הצעירה, האם הסוודר הזה מספיק קטן מדי?" |