סופרמרקט לעלבונות

20.10.69
בוודאי אין צורך לחזור ולהסביר איזו מהפכה הביאה שיטת ה"סופרמרקטים" בחייו של כל צרכן (ומי אינו צרכן?) ובעיקר בחייה של עקרת הבית. לעתים קרובות מאוד נעשה מעשה הקנייה לתענוג ממש. נכנסים לחנות ממוזגת, מטיילים לצלילי מוזיקה שקטה בין הדוכנים המרהיבים את העין ואת הלב בצבעים ובהבטחות טעימות.

נהנים מן השפע של ארצנו – גם אם לא תמיד קונים. שוב אין צורך להידחק בתור אצל דוכן המכולת, ואין חשבון ארוך בסוף החודש. סדר בא עלינו ודמוקרטיה מתבצעת במכולת הלכה למעשה – כי לכל אחד חופש הבחירה.

ומה נעים מזה...

מה נעים מזה למדתי לדעת בחנות הסופרמרקט אשר ברחוב וייצמן, בקטע שבין ארלוזורוב לבארי. חנות זאת נמצאת באחד האזורים המאוכלסים של העיר, והיא בת יחידה בסביבה. אין תימה, אפוא, שהיא מלאה תמיד קונות, קונות כאלה שאם הקופה רושמת מה שרושמת ובטורים ארוכים, ישלמו את המגיע בלי נקיפת כיס, כי היד משגת...

והחנות משגשגת.

היא תמיד מלאה כל כך, עד שהנועם של מיזוג האוויר נהפך לסיוט. מילא – רשת החנויות של "המשביר לצרכן" לא יכלה לנבא שהאוכלוסיה תגדל כל כך בסביבה זו. שסולל בונה יבנה בקרבת מקום בנייני ענק, ושני בניינים כאלה, דיים למלא סופרמרקט שלם... אמנם שניהם שייכים לחברת העובדים, אם איני טועה.

אז מה?

אך על כך, הרי גמרנו לסלוח. גם על כך שקשה לעסוק בבחירה חופשית בצפיפות כזו, יש להבין, ומכאן לסלוח. וגם על כך שהמוכרות העומדות מאחורי הדוכנים שעדיין נזקקים לשירותה של מוכרת, עצבניות ולא תמיד נעימות ביותר – חייבים להבין ולסלוח. סוף סוף חנות היא של הצרכנות השיתופית העובדת... אבל על כך שהנכנס לחנות זו הינו מועמד להיחשד כגנב – קשה מאוד לסלוח. 

*

 יום אחד נכנסתי לחנות הנ"ל וקניתי מה שקניתי. כלומר – הרבה יותר ממה שהתכוונתי, כנהוג בסופרמרקטים... ולא היה עמי סל לשים בו את "קניותי." ע"כ ביקשתי מן הקופאית, לאחר ששילמתי לה, כי תתן לי שק גדול יותר, בבקשה.

"אין לי!" – אמרה הקופאית, נערה צעירה ועצבנית להפליא. התכופפתי ומצאתי מתחת לדלפקה שקי נייר גדולים. נטלתי אחד והכסנתי בו את המרכולת. ציפיתי למילה של התנצלות, ואכן, זו לא אחרה לבוא.

"תפתחי את הארנק שלך, גברת..."

אין דומה סיפור לניסיון. פשוט נעשה לי רע. אחר כך אספתי את עצמי, הלכתי למנהל החנות וסיפרתי לו את המעשה. הוא כעס מאוד והבטיח, בלי שביקשתי, שהוא יפטר אותה. יש הרבה תלונות נגדה. היא חצופה והם יודעים זאת.

אולי לא כדאי לפטר. היא נשמעת כעולה חדשה. אולי רק לנזוף?

לא ולא. פיטורין הם הפתרון. שתמצא עבודה אחרת. לא עם קהל. היא אינה בלש. וכו' וכו'.

לא אוכל לומר שיצאתי בהרגשת ניצחון. אף כי העלבון צרב בי זמן רב. בכל זאת נמנעתי לחזור לאותה חנות. אבל מה לעשות ואין אחרת בסביבה?

וכך, לאחר שעברו שבועיים, אזרתי עוז והלכתי לשם. קניתי מה שקניתי, המתנתי יפה בתור וגיליתי, ששוב אני עומדת לפני הקופאית הצעירה העצבנית להפליא. מבחינה מסוימת רווח לי שלא גרמתי פיטוריה, אך עם זאת הרגשתי שהיתלו בי, זילזלו בכבודי. אמרתי למנהל: "אני רואה שקופאית זו עדיין כאן."

"גברת," הוא גילה לי, "היא מצוינת. רק היום תפסה שלושה גנבים..."

ובכמה חשדה שלא בצדק? לכמה אנשים הלבינה את פניהם ברבים על לא עוול בכפם?

מה לעשות?

בקיצור, מתוך שיחה עם המנהל הוברר לי שלקופאיות בחנות הסופרמרקט אשר ברחוב וייצמן, יש הוראות מפורשות לבדוק בכליהן ובארנקיהן של הלקוחות, לפי ראות עיניהן. מכאן הן רשאיות להחשיד אנשים ולהלבין פניהם ברבים, לנהוג איפה ואיפה, להתנקם, אם לא יהיה להן, למשל, חשק להתכופף ולהוציא שק...

השיטה של השופרסלים, שלפיה מתבקש כל אדם, בלי יוצא מן הכלל, להפקיד את ארנקו בהיכנסו – אינה נראית להם. המנהל תירץ זאת בחוסר מקום.

חוסר מקום – אינו תירוץ מספק. אפשר לוותר על מצרך מסוים ולהקדיש את המקום להפקדת ארנקים. כבודו של אדם יקר יותר מן הסכום שעלולים להפסיד על מצרך כלשהו.

בשום אופן אין להטיל את תפקיד הבלש והשוטר החוקר על קופאית. אם אתם חושדים בקונים שלכם שהם גנבים, עשו זאת בצורה דיסקרטית. שכרו לכם בלש שיעקוב, שיעקוב היטב ויפנה כשהוא בטוח בחשדו. ושוב – בדיסקרטיות רבה.

משכורת של אדם מיוחד ממונה על שמירה ובילוש, יקרה מדי – עשו לכם חשבון כמה עולות לכם הגנבות, שאתם מספרים עליהן, וראו מה כדאי יותר. אבל אז, מלאו פיכם מים. יגנבו – ענינכם הוא. לא אחזתם באמצעים מכובדים לשמור על רכושכם – אתם תסבלו, ולא הלקוחות, שלעתים קרובות אין להם בררה והם חייבים לחזור ולקנות בסופרמרקט לעלבונות.

ובכלל – הגיעה כבר העת להפוך עוד קטע באזור מגורים מאוכלס זה, לאזור מסחרי. יינתן רישיון גם ל"שופרסל", שיש לו מנהגי מכירה מתורבתים. הוא יקל על העומס ואולי גם ילמד אתכם דרך ארץ ויחסי אנוש. וגם מספר חנויות מכולת וירקות לא יזיק למקום. תהיה פרנסה בשפע למשפחות אחדות, ולדיירי הסביבה יהיה חנווני מכולת עייף, עם תור, עם ספר "על חשבון", עם "שלום לך גברת כך וכך" ועם הכבוד שלך...