31.7.70
הייתי בחגיגת בר מצווה. שכני לשולחן היה בעל בית קפה גדול בת"א. היו עוד מאות אורחים, מלצרים, תזמורת וזמר מצווח, וחתן השמחה – מעולף למחצה.
"איפה את?" שאל לפתע קול מאחורי. "מתי חזרת?"
"ומה שלומך אתה. האם בן אהרון כבר ירד ממך?..."
האיש צחק והלך ללחוץ ידיים אחרות.
"מי זה היה? רצה לדעת בעל בית הקפה. הוא מוכר לי."
"הלל כך וכך," תרם איש ממול.
"הוי חבל. הזדמנות כזאת..." התרגש בעל בית הקפה. "כבר עשרים שנה אני מחפש הזדמנות לראות מי האיש הזה ולהגיד לו תודה."
"כל כך קשה למצוא אותו?..."
"לא כל כך קשה. אבל לגשת ולחפש אותו במיוחד זה יהיה מגוחך. בעצם, הוא עזר לי, הוא העמיד אותי על הרגליים. אבל הוא אפילו לא יודע על זה. זה משהו שיכול לקרות רק בישראל... תשמעו מה זה ישראל. תשמעו!"
*
הגעתי , כמו שהגענו הנה כולנו, מיד אחרי מלחמת השחרור. היה לי חור בכיס, אשה צעירה וילד בדרך, אמא שלי ואמא שלה.
מה אני יודע? מה יודע עולה חדש... אומרת לי חמותי, והיא אשה מפולפלת: מה נשב בשער העלייה, זה לא בשבילנו. נלך ליפו, ניתן קצת כסף לערבי ונקנה דירה. תחכה עד שיחלקו לנו דירות ושערך יכסיף כשערי ועוד תשב פה.
וכך עשינו. היה לה קצת כסף, לחמות. אשה מפולפלת היתה כמו שאמרתי ולא בזבזה את זמנה בגרמניה. עסקה בזה ועסקה בזה וצברה קניפל קטן. שילמנו שלוש מאות לירות, אני זוכר כמו היום. שני חדרים ומטבח אחד ומרפסת סגורה ונוחיות בחוץ. וקצת חצר. יופי של דירה הפונה אל הים ואל השטח הגדול. היתה גם קצת אדמה, ואמי גידלה חמניות.
וכך, בחודש השני או השלישי, כשהחמניות כבר חדלו להיות פרחים והתחילו לעשות גרעינים, באו שני פקידים והתחילו לעשות כל מיני רישומים והשאירו לנו "רישום" שנפנה, תיכף ומיד, את הדירה. ומה אנחנו עושים בדירה הזו בכלל. מי אנחנו?
"מה זאת אומרת מי אנחנו?" הרימה קולה החמות. "הנה קבלה, מי אנחנו."
"איזו קבלה, איזה ערבי. וכי שלו, של הערבי, הדירה? הערבי אשר לו הדירה, ברח. אלה דירות נטושות. אלה דירות שממשלת ישראל תצטרך פעם להחזיר או לשלם בעבורן לבעליהן. המדינה היא בעל הבית פה. איך זה נכנסים ככה. מי שנכנס ככה, יוצא ככה..." הקישו אצבע באצבע, דקרו בעיניים זועמות ויעצו להם – להתנדף עוד באותו יום.
הם לא זזו, כמובן. אבל גם חדלו לישון. כל בוקר היו באים מן הרשות. אחר כך, התחילה להופיע גם המשטרה. ועם צו של הוצאה לפועל.
"לא היה להם לב לראות את החפצים שלנו מושלכים למדרכה. אמר לי אחד, בלחש: 'אדוני, מה נעשה אתך. ניתן לך עוד יומיים. לך ל"רכוש נטוש" סדר את העניין'."
הלכה כל השכונה יחד איתו ל"חנטוש מנטוש". היה סגור. הלכו למחרת היום. היה פתוח אבל עמד שם תור כמו בימי ג'וזף. ביום השלישי הלך לבדו. חיכה כל היום. כשסגרו את הדלתות עמדו עוד עשרות אנשים וחיכו. אחרי שבועיים של המתנה מבוקר עד ערב התחכם, נטל מיטה מתקפלת, ועם ערב הלך למשרדי ה"חנטוש מנטוש", פתח את המיטה על המדרכה, ליד הכניסה, ועם זריחה היה הראשון, ונושא קנאתם של כמה מאות יהודים, מכתתי רגלים כמותו.
"בשעה שמונה ורבע הופיע הפקיד. (כמו עכשיו... מאומה לא נשתנה אצלם...) כולם התחיל להידחק. אבל אני, ראשון אני, מחזיק בדלת, סוסים לא יזיזו אותי, מחזיק בדלת ומחכה לקריאה "יבוא!".
והנה, איני יודע מניין, קופץ לו יהודי, מכניס רגלו ביני לבין הדלת, והרי הוא בפנים. לפני. "פרא אדם," אני צועק. רוצה לתפוס אותו בצווארון ולהשליך החוצה. לכל הרוחות. ואילו הפקיד: "מה זה. מה מתפרצים פה. החוצה. עוד לא התחלתי לעבוד. החוצה שניכם!"
"שלח אותי הלל כך וכך..." אומר המתפרץ.
"אהה... בבקשה... שב. סגור את הדלת, אתה שם. לסגור את הדלת!"
"מה בוער," זעק הפקיד, כשסוף-סוף נכנסתי, "הרי אמרתי שאקרא לך, אני לא בורח."
"שלח אותי – – – (איך היה שמו, עזור לי אלוהים!) שלח אותי – – – הלל כך וכך..."
"תגיד ככה. שב בבקשה, שב אדוני..."
*
יצאנו מן החגיגה. בפתח, פגשנו בהלל כך וכך וברעייתו. "תוכלי לתת לנו טרמפ?" שאל הלל.
"אני אקח אתכם, אני אקח!" הצטהל בעל בית הקפה וסחב לי את המצווה. הלכו ביחד אל מכוניתו המפוארת.
"שמע," התחיל בעל בית הקפה לספר את סיפורו, "כבר מזמן רציתי להגיד לך..."
"מכונה יפה," אמר הלל. ובעל בית הקפה לא סיים ב"תודה", כפי שהתכוון. התבייש מעט, מן הסתם.