9.2.73
ניידותו של נכס דלא ניידו

ישנם נושאים שאין להם סקס-אפיל ציבורי. העיתונים אינם אוהבים אותם והציבור אינו נלהב לקרוא עליהם – אלא אם כן מעורב הקורא בנושא באופן אישי. וכזהו הנושא ששמו "מגרש", לא עלינו...

מסתבר כי פרשת רחובות, עם הבחורים הממולחים שמכרו חלקות לא מחולקות באזור חקלאי – כמגרשי בניה – והטענה שכל מי שקנה חלקה כזו הניח את כספו על קרן הצבי – תופשת לא רק ביחס לעיסקה "המבריקה" ההיא. היא תופשת לגבי כל עיסקה במקרקעין, לפי הנוהג השורר עתה בארץ. ובייחוד אם הרוכש הוא אדם קטן, שבתומו ביקש לרכוש לו נחלה, לבנות עליה בית ולשבת תחת גפנו ותחת תאנתו.

אדמה – היא נכס דלא-ניידי. אבל לא במדינת ישראל. אצלנו קרקע היא הנכס הנייד ביותר. ולא חשוב אם שילמת בעבורו במיטב כספך, ולא חשוב אם הוא רשום בטאבו על שמך, והוא מחולק וממוספר ואתה משלם בעבורו את המסים העירוניים והמסים הממשלתיים, עשר, עשרים, שלושים שנה. תבוא הרשות המקומית ומהנדסיה יהנדסו את חלקתך כך, שיישאר ממנה רק חלק מזער, והחלק הזה ינדוד למקום נוח למחלקת ההנדסה, ועתים ייעלם בכלל ויספרו לך שיש לך זכויות בניה. מה אכפת לך מגרש?...

גאולת קרקע - מיהודים

אבל, אם רכשת לך חלקה כנ"ל, באפוטרופסות של הקרן הקיימת, בא מנהל מקרקעי ישראל ומסביר לך בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים – שהקרן כבר לא קיימת.

מינהל מקרקעי ישראל גואל עתה קרקעות מ... בעליהן היהודים: מורים, פקידים קטנים ושאר אנשים תמימים שאינם בעלי נכסים-מקצועניים, כלומר – שאינם סוחרים, ספסרים וכדומה. גאולת קרקע מיהודים נבדלת בזה, שעם הערבים בשעתו נהגו בטקט, בסופיסטיקציה – מונו מומחים לשאת ולתת איתם, ופיצו אותם ביד רחבה, לפי תנאי אותם הזמנים – ואילו אצל היהודים נוטלים אף בלא להודיע או מתחבאים מאחורי עילה של "אי קיום חוזה..."

וכדי להמחיש את הנושא, הרי סיפורן של שתי מורות ש"נענו לקריאת המוסדות" ורכשו חלקה משותפת לבנות עליה בית, וזאת לפני קום המדינה. כשהלירה היתה לירה ובגרוש היה חור – כדברי הפזמון. במשך כל אותן השנים הריצו אותן בלך ושוב, בין מוסדות, מחלקות טכניות, משרד הרכבת, עבודות ציבוריות וכו' וכו' – ועתה הודיעו להן ממינהל מקרקעי ישראל, שכיוון שלא עמדו בהתחייבות לבנות על הנכס, הפרו את תנאי החוזה והוא בטל ומבוטל ולאחר שלושים יום יתפוס המינהל חזקה בפועל בנכס האמור.

"ראשית, בבקשה ממך, לא להזכיר את השם. אנא..." אמרה האישה עוד בפתח.

היתה זקנה. כבת שישים פלוס פלוס... קולה צעיר מאוד, ראשה אפור מאוד. פנים טובות ומאמינות ועיניים קהות. מורה שעיניה קהו על מחברותינו, שלי ושלך ושל ילדינו ואולי גם של הורינו...

"גם אני התנגדתי ללכת לעיתונות – הוסיפה השנייה – אלא שחברתי אינה יוצאת עוד לבדה. בשל ראייתה הלקויה..."

"שלושים שנה אני מתרוצצת"

"אומרים," אמרה הראשונה. "ששוב אין מוצא. שבדרך בה צריך לטפל בעניין, כלומר במכתבים, שוב יפטרונו בלך ושוב. וכבר שלושים שנה אני מתרוצצת, ואני חוששת שלא נותרו לי עוד שנים הרבה..."

"ואילו אני סלדתי מפני פרסום משום שזה עלול להוציא את דיבת הארץ. האמיני לי, לולא היה זה הנכס היחידי שלנו – הייתי מוותרת. ובכן, בוודאי אין לך פנאי, נקצר:

"ובכן – לפני כשלושים שנה, באחת האספות של הסתדרות המורים, נודע לי שההסתדרות החליטה להיענות לקריאת המוסדות הלאומיים ולגאול חלקת אדמה מערביים למטרת שיכון מורים.

"נודע לי, שבין אלה שנרשמו להשתכן נמצאת גם חברתי למחזור. לא הייתי נשואה בימים ההם, אף כי, כפי שהנך רואה, שוב לא הייתי עלמה צעירה – ומעט פקפקתי אם אכן יהיה לי טוב בבית קטן, לבדי. מצד שני ראיתי בעיני רוחי שכונה של מורים, עם ספריה גדולה, עם בית תרבות. ראיתי שיכון של אנשים שלגבם תרבות ישראל וההוראה אינם רק משלח יד – אלא יעוד, אנשים שאין אצלם הפרדה בין הבוקר והערב, שעבודה וחיים חד הם. המשכיות מבורכת. שכונה שהיא מרכז רוחני. הרגשתי שיהיה לי טוב במקום כזה. שבמקום כזה אוכל לתת וגם לקבל. 

"צריך היה לשלם מיד שבעים לירות כחלק ממחיר החלקה, שבעים לירות של אז היו הון – משכורת של שנה תמימה! (השתכרתי שש לירות וארבעים אגורות). כמובן שסכום כזה לא היה בידי. הוועד שבהסתדרות המורים החליט לאפשר לי להיכנס לרשימה בתשלום של שלושים לא"י. אבל גם אלה לא נמצאו לי. ולמי נמצאו?!...

"סיפרתי בבית את אגדת שכונת המורים. ואמי, מעניין איך הפרט הזה עולה עכשיו בזיכרוני. הוא נשמע סנטימנטלי ואולי לא נעים להזכירו. אבל אז היינו סנטימנטליים. אני זוכרת כיצד פשטו אז עדיים ונתנו אותם ל"כופר הישוב" לרכישת נשק. אני זוכרת שאישה שענדה טבעת קידושין מעופרת (שקיבלה תמורת טבעת קידושין מזהב) היתה גאה בה יותר משגאות היום נשים בטבעות יהלומים.

"אמי הסירה את שעונה, את עגילי הזהב שבאוזניה ואת טבעת הקידושין ומכרה אותן, כדי להשיג את הכסף שיבטיח עתיד בתה המורה. אפילו טבעת מעופרת לא קיבלה. כמובן. כשנודע לי הדבר, הצטערתי. הצטערתי וגם התביישתי. אמי היתה אלמנה..."

*

וכך נרשמה מורתנו לשיכון המורים על גבעה נאה בשיך מוניס הקרובה לתל אביב. האם, שבתה המורה היתה מפרנסתה, עשתה קימוצים במשק הבית, במלבושים, במה לא... ובתום שנתיים שולמו שבעים הלירות במלואן.

שלושים ושישה מורים ומורות נרשמו לאותו שיכון ב"שיך מוניס". שני חברי מרכז המורים טיפלו במבצע בכל לבם. ניהלו את המו"מ עם הקרן הקיימת ועם המוסדות. בהגרלה קיבל כל משתכן לעתיד את חלקתו. על כל חלקה בת דונם – שני מורים, משתכנים.

"עלינו על הגבעה היפה שסביב שדות לה, ושתינו לחיים". איך לתאר את היום היפה הזה שבו נאספו כולם ונסעו בדרך-לא-דרך אל הנחלאות שלהם. מסביב היו שדות פרושים, והגבעה עמדה כמזמינה ומבטיחה חיים של תרבות ושלווה, איש תחת גפנו. המורה שלנו זוכרת איך שרו, איך שתו לחיים, איך הצטלמו. איך רשמו את נציג מרכז המורים בספר-הזהב של הקרן הקיימת והגישו לו התעודה ב"מעמד הגבעה" בשיך מוניס...

המורים המשיכו לחסוך ולשלם ולצפות לרגע שניתן יהיה להתחיל בבניה. אלא שהוסבר, כי עד אשר לא יוכשר השטח, עד אשר לא תהיה דרך גישה, חשמל, מים וכו' – אי-אפשר יהיה לבנות. בינתיים חולקו מפות של החלוקה, וכל מורה התחיל לתכנן לו את ביתו לעתיד, והמגורים העכשוויים היו רק למגורים ארעיים. עד אשר ייבנה ביתם על הגבעה.

*

עברו שנים וקמה מדינת ישראל החופשית, העצמאית. וקוממיות וריבונות דורשות בין השאר גם רכבת. ורכבת זקוקה גם לתחנה גדולה.

"קראו לנו," מספרת מורתנו. "ואמרו שבן-גוריון צריך את חלקתנו בשביל להרחיב את רכבת ישראל. ומי יהיה בין המתנדבים, אם לא המורים. ואין גם מה לחשוש," אמר האיש שבינתיים נישאתי לו, וגם הוא מורה. "יתנו לנו חלקה אחרת."

"מדינת ישראל אינה מקפחת ולא תקפח ובייחוד לא תעשה כך למורה" – הובטח לראש הוועדה הכלכלית של הסתדרות המורים, שנפגש אז עם בן-גוריון, לפי הזמנת האחרון.

"לקחתי אז את כל ילדי כיתתי, ועלינו למסעה הראשון של רכבת ישראל ושרנו כל הדרך..."

כשהמורה הישישה מספרת את סיפורה עכשיו – עדיין זורחות עיניה הקהות באותו אושר אין קץ שידענו כולנו בראשית ימיה של מדינת היהודים. אצלנו כבר קצת קהה אותו מבט. אצלה – אצל המורה הוותיקה שיצאה עם כיתתה למסעה הראשון של רכבת ישראל, שכנראה היה מסע ההלוויה של כל רכושה – נשאר אותו תום ואמונה. לאמונתה של המורה לא יוכלו מינהל מסורבל וביורוקרטיה מטומטמת-רגש. יותר מדי שנים שרה המורה את שירי "הקופסה הכחולה". יותר מדי ילדים גדלו על אותם שירים והיו למגינים והיו למורים והיו להורים ולבונים, למנהלים וראשי ערים... היא עדיין מאמינה שזו רק טעות מצערת. ואני מקווה שכאשר יידעו על כך "היושבים במרומים" שלנו – יאמרו לפקידים: "רגע. שַל נעליך...".

"פרברים" נכנסת לתמונה

באותם ימים יפים של "הקופסה הכחולה", ימי גאולת הקרקעות – מקובל היה על המוסדות להסתייע בסוכנים, שמקצועם היה רכישת קרקע מערבים. אנשים אלה לא סבלו מחרפת רעב. זה היה מקצוע ששכר טוב בצידו. לעומת זאת לא היו האנשים העוסקים בכך נטולים מסירות, ואידיאל והשם של גואלי אדמה הגיע להם, למרות ועל אף השכר. כי רכישת קרקעות מערבים היתה לא פעם כרוכה בסכנת נפשות ממש. היו חייבים להיות אמיצים ובעלי סבלנות ללא גבול ובעלי קשרים עם ערבים. היו צריכים להיות בקיאים בהליכותיהם. לכבדם ולחשדם. היו צריכים להיות מוכנים לזרוע ממון ולקצור רוח.

עם האנשים האלה נמנה גם ישראל טייבר המנוח שרכש בשנת 42' שטח ענקי מעבר לירקון של ראש העיר יפו – עלי מוסטקים – ובשטח הזה הוקצו מגרשים לשיכון המורים. אולי כחלק משכר טרחתו, או משום שהקרן הקיימת ביכרה לנהל מו"מ עם איש אחד תחת לנהל מו"מ עם כל מורה ומורה – נמסר לחברתו של מר ישראל טייבר, היא "פרברים", לדאוג ולעזור בפיתוח חלקות המורים וגם הטיפול בחלקה החדשה של המורים נמסר ל"פרברים". כפי הכתוב באחד החוזים עם המורים מיום 20 באפריל 1948: "הואיל ומטרת 'פרברים' היא לעזור לפיתוח אפשרויות שיכון על אדמת הקרן הקיימת לישראל בע"מ, שמסרה למטרה זו ל'פרברים' שטח אדמה - - - לשם פיתוחו, הכשרתו לצרכי שיכון והחכרתו ע"י הקרן הקיימת למשתכנים שונים לשם הקמת בתי מגורים - - - " התקשרו הצדדים בחוזה לפיו מתחייב המורה לשלם סך של 127.500 לא"י ועוד 1.80 לא"י לשנה דמי חכירה. ואילו חברת "פרברים" מתחייבת להחתים את הקרן הקיימת על חוזה חכירה; לפתח את השטח ולהכשירו לשיכון (תכנית חלוקה, ואישורה על ידי הרשויות, סלילת כביש ראשי וכבישים פנימיים, רכישת מכוני מים או הקמתם, סידור צינורות מים עד למגרשי הבניין, פיקוח על אופן הבניה וצורתה, הקמת בניינים ציבוריים וכו' וכו'). כדי לאפשר לחברת "פרברים" לבצע את כל הנ"ל התחייב כל משתכן לשלם ל"פרברים" סך נוסף של 100 לא"י. באותם הימים היה זה כסף טוב מאוד. אם להתחשב שקנו באותם ימים שלושים ביצים בחמישה גרוש, וזוג נעליים - ב-25 גרוש. בסכום הזה ניתן היה לקנות באותם הימים מגרש בן דונם, אדמה פרטית ולא לאומית, לא עלינו...

אך נחזור אל הרכבת הראשונה הנושאת בגאווה את סמל מדינת ישראל, ואל המורה שיוצאת באותה רכבת עם תלמידיה, והם שרים כל הדרך...

מבקשים לבנות – ואין נותנים

מאותו יום יפה חדלה מורתנו להבין מה בעצם קורה לנחלתה לעתיד לבוא. קראו לה ולאחרים ואמרו שמצאו כבר חלקה אחרת, תחת החלקה הדרושה לרכבת. הסכימה. החלקה לא היתה קרובה לתל אביב; מילא – יהיה האוויר נקי יותר.

החלקה אינה על גבעה, אלא בבור, ניתן לקרוא לבור – בקעה. הבית שבבקעה מצלצל יפה.

המורים היו נאספים, מתבשרים כל פעם על שינויים. מתכננים, שומעים דו"ח. היו הולכים למהנדסים לתכנן את הבתים. דובר כבר על ספריה, דובר על "בית עם".

"משום מה סברתי שמר טייבר יצא מן התמונה, ביחד עם העברת המגרש מן הגבעה לבור – ליד תל-ברוך. קיבלתי חוזה עם הקרן הקיימת – ובזה תמה פרשת "פרברים".

וכך – במשך עשרים וחמש שנים ויותר, מתרוצצת קבוצת מורים בין העירייה לקרן הקיימת ומבקשת אפשרות לבנות – ולא מניחים להם. 

פעם מקפיאים את החלקה, כי גם זו דרושה לפיתוח תכנית איילון מהיותה קרובה לפסי הרכבת – פעם מפשירים, ואז דורשים שיפַתחו לא רק את השטח שלהם אלא גם כבישי גישה שבסביבה – כמובן על חשבונם.

"בינתיים נפטרו רבים מן המורים, ויורשיהם אף הם כבר עייפו מלכתת רגליהם למשרדים השונים. מפעם לפעם מופיעים אנשים מסתוריים אצל המורים ומשפחותיהם, מספרים להם שעומדים להפקיע את רכושם לחלוטין, ומבקשים מהם לקנות את רכושם. אינם מסתפקים בסירוב למכור וחוזרים וחוזרים עד שהאחרונים נכנעים, אחרי כן מוצעות החלקות הללו בשוק החופשי במחיר כפול ומכופל.

*

"עד עכשיו כבר שילמנו דמי חכירה יותר מששת אלפים לירות. וכל שנה אני משלמת את כל המסים המגיעים ממני. פתאום אני מקבלת מכתב מחברת "פרברים" שאני חייבת להם כספים. במקום שהם יחזירו לנו את הכספים שגבו אצלנו בעבור פיתוח שלא פיתחו, אני מקבלת מהם מכתב שאני חייבת להם. מה שהפתיע אותנו לפתע פתאום הוא מכתב רשום שעלי לבוא תוך 10 ימים למשרדו של מר משה טייבר (אחיו ישראל נפטר בינתיים) בקשר לחובות שלי. לא הבינותי במה מדובר. כמו כן קיבלתי בחזרה תשלום ששלחתי לקרן הקיימת ודרשו ממני להתקשר עם חברת "פרברים". ולא הבינותי. מפני מה לא תבעה הקרן הקיימת מחברת "פרברים" לקיים את התחייבותה לגבי פיתוח הקרקע שלנו – ומפני מה דורשת הקרן הקיימת, או מינהל מקרקעי ישראל מאיתנו – לשלם בעבור דבר שלא בוצע על ידי חברת "פרברים". האם הקרן הקיימת או המינהל הם הסוכנים של "פרברים"?

ביקורי בחורים מוזרים

"מכאן לכאן, פנינו לעורך דין, ותוך שהוא מטפל בנושא ותוך שהובטח לו כי יזמינו אותו לבירור העניין, החלו בחורים מוזרים מבקרים אצלי ומספרים לי שהם חיילים משוחררים והם צריכים מקום להשתכן עליו.

"אבל אני מחכה להשתכן כבר שלושים שנה."

"לך יחרימו. יחרימו ולא יישאר זכר מן המגרש שלך," הם משיבים.

"אז למה לכם לקנות קרקע שועמדים להחרים?"

"לנו לא יחרימו – הם אומרים – יפחדו מאתנו. ואנו עוד צעירים לנו יש שנים כדי לחכות...".

"ישנם מורים שנבהלים ומוכרים. מתגנב חשד שאיזו יד מכוונת אותם בחורים. אחרת, איך היו יודעים למי לפנות. והבחורים הללו אינם נראים כבעלי אמצעים. הם נראים כסוכנים. כסרסורים, אבל אין להם אותו שארם ו"אלוהים-בלב" שהיו לאותם קניינים מימים עברו, לאותם אנשים שקראו להם "גואלים". מצטערת המורה. ה"גואלים" ההם – היו מכובדים.

החוזה בטל ומבוטל

"ובכן, תוך שעורך הדין שלנו מטפל בנושא ומביא לפני הנהלת מינהל מקרקעי ישראל את השגותינו, את העובדה שאין אנו חבים דבר לחברת "פרברים" וקשר לנו עם הקרן-הקיימת, ותוך שהבטיחו לעורך הדין שלנו לברר את העניין לפני נקיטת אמצעים, הגיעו לבתי המורים מכתבים מאת מינהל מקרקעי ישראל – שהקפיצו אותנו מעורנו."

וכך נאמר באותו מכתב:

"בשעתו נחתם חוזה על ידך, לפיו התחייבת לבנות בית על הנכס הנ"ל, עד היום לא בנית עליו ביתך ובכך הפרת תנאי עיקרי בחוזה. לאור הפרתך זו אין חברת "פרברים" קק"ל ו/או מינהל מקרקעי ישראל, שהינו בעליו של הנכס האמור, רואים עצמם קשורים איתך בהתחייבות כל שהיא והננו להודיעך בזה כי החוזה בטל ומבוטל, ולאחר 30 יום מהיום יתפוס המינהל חזקה בפועל בנכס האמור.

לפנים משורת הדין ובמקרים מיוחדים, יהיה המינהל מוכן לאשר תכנית בניה, לאלה שיפנו תוך שלושים יום מיום קבלת המכתב, וזאת בתנאי שיפקידו ערבות בנקאית ע"ס 5,000 ל"י כערבות להתחייבותם לבניה תוך 6 חודשים מהיום.

10.1.73"

אותם שלושים יום כבר עברו. על כן יש לשער שבקרוב יוכלו מנהלי חברת "פרברים" להרים כוסית ולשתות "לחיים", על "גאולת קרקע נוסח 1973".

אבל מה עניין יש למקרקעי ישראל לתת יד לשדידת רכושם של מורי ישראל הוותיקים לטובת חברה פרטית זו או אחרת – נבצר מבינתי. לוא לפחות דאג האיש העומד בראש מינהל מקרקעי ישראל להיענות לבקשה החוזרת ונשנית, לראות את נציגי המורים – בטרם הוא מחליט מי יהיו היורשים שלהם. הלא דווקא מאלוף (מיל.) זורע – יש לצפות למידה גדולה של לב והבנה וחוש צדק – מעל לשיגרתה של ביורוקרטיה מסוידת.

המורים הללו בינתיים הזדקנו. ואולי שוב אין להם לא כוח ולא צורך ולא יכולת לבנות בתים בעולם הזה. בזכות, יכלו למכור את נכסיהם וליהנות מהם כל עוד ניתן... וכי אסור שירווח להם? ואולי חפצים הם להוריש אותו נכס לבן, לנכד. איזה יורשים הם חברת "פרברים"?!