"סכיני-גילוח"

9.12.66
תחילה נכנסה מזוודה קטנה. אחריה הופיע חיוך גדול, אך שקט כמו סוד. אחריהם הנושא אותם: איש קטן.

"סכיני גילוח..."

"אין צורך..."

אך המזוודה הקטנה כבר פתוחה, עשר חפיסות בעטיפות אלגנטיות, עם שם ועם כתובת, מבריקות וחלקלקות וזעירות, בודדות כל כך בחללה של המזוודה העלובה הריקה מכל תוכן אחר. גם הן כמו מכריזות ומבקשות:

"סכיני גילוח..."

"אני לא מתגלח..."

"רק חצי לירה!"

לאיש הקטן פנים אפורות, בגדים אפורים ודהויים. לא שם, לא כתובת, לא ברק. כזה, אלמוני, בחלל הריק של החיים. 

"אבל אני מתגלח רק במכונה חשמלית," נשמע קול המבקש להתגונן – והיד כבר לוטפת את מדבר הפנים והאצבעות מגלות פה ושם איים קטנים של צמחיה חיה.

"מילא."

"תודה רבה, תודה רבה – לוחש האיש הקטן. המזוודה סוגרת על תשע חפיסות עם כתובת, המתדפקות על דפנות המזוודה, כמו אבני נגף על מצפון רע של הקונה הבא.

"ס-כי-ני, ס-כי-ני, ס-כי-ני..."

*

אך יצא שבוע ו"סכיני-גילוח" הופיע שנית.

"אדוני הדירקטור," אמר האיש הקטן, "כי בינתיים למד לדעת עם מי יש לו עסק – אדוני הדירקטור..."

המזוודה הקטנה נפתחת. חפיסות קטנות הביטו מתוכה ומתוך עיני הרוכל – בחיוך מתנצל.

"אבל, אדוני," אמר הדירקטור, "קניתי אצלך בשבוע שעבר."

ידי הזקן עשו תנועה של הבנה רבה. אבל מה לעשות ובעליהן זקוק לפרנסה. אולי אפילו בעל משפחה הוא. אולי אישה זקנה לו משלו ובת חולה?

עליבות הולכת תמיד בזוגות, בשלשות...

"צר לי. אני עסוק. ובכלל – אני לא צריך סכיני גילוח!" שמע הדירקטור את קולו הוא, עולה ברוגזה.

"נכון מאוד, נכון מאוד," הסכים עמו הזקן  'האר-בנק-דירקטור' מתגלח במכונה חשמלית."

*

"האר-בנק-דירקטור". ראו את הבנק שבקומה השלישית ואת הדירקטור שנסחב בשלושה אוטובוסים הביתה.

ובכל זאת נעם לו:

"אבל אדוני זקוק למשהו לפרנסה, אני מבין."

"אכן, אכן," הסכימו העיניים.

"יסלח לי," ניסה לשוות לקולו גון של שיחה עסקית, כי כדור טפשי של בושה שם מחנק לגרונו. "אבל כמה הוא מרוויח על חפיסה של סכיני גילוח?"

"עשרה גרוש."

"ובכן, אתן לאדוני פעמיים הרווח על חפיסה אחת: עשרים גרוש. כאילו קניתי שתיים," וידו מחפשת מטבעות בתוך כיסו.

הזקן, הוציא בשקט חפיסה אחת מתוך המזוודה, הניחה על השולחן:

"חצי לירה," פסק.

מאז היה הדבר למנהג. כל יום שני בשבוע היה מופיע "סכיני-גילוח" ומביא סחורתו, והאיש שאינו מתגלח הפך כמעט אספן של סכינים. ברבות השנים נתמלאו המגירות בחפיסות, וכשהמוסד ירד מקומה לקומה עד כי הגיע אל המנוחה והנחלה, אל משרדים מרווחים, היה עוקר עמו גם מלאי גדל והולך של סכיני גילוח; ומכונית עם נהג צמוד כבר היתה מסיעה הביתה את האר-דירקטור של ממש, ורק הזקן הקטן נשאר קטן ואפור ואלמוני כשהיה.

הזמנים נשתנו, כאמור, אך האספקה היתה סדירה, קפדנית ודייקנית. וכאשר משום מה לא הופיע הספק, היה "האר-דירקטור" מרגיש בחסרונו ותמה: להיכן נעלם, שמא קרהו אסון, חלילה? ואז היה נזכר בכניסתו החרישית של הזקן, בצמאונו לעשות עסק, להרוויח ולא לקבוץ על יד. איך היה האיש הקטן ממעך כובעו ומשפיל קולו? "צר לי – אדוני האר-דירקטור, אך שוב העלו את מחירי סכיני הגילוח. מה נעשה?"... – וזאת תמיד שבוע או שבועיים לאחר שמחירם בשוק כבר עלה.

"צריך שילמדו ממנו," היה אומר לא פעם לעצמו, ללקוחותיו.

*

והנה יום שני אחד, כמנהג – טפיחה על הדלת. תחילה הופיעה לא מזוודה, אלא חיוך עצבני, ואחריו האיש הקטן.

המנהל הביט אל ידיו הריקות של הזקן. 

"כן, כן," הרעיד ראשו של האחרון. "אין. אין סכיני גילוח. באתי לומר לך שקשה מאוד להשיג השבוע, ואיני בטוח שאוכל להשיג בשבוע הבא. אז אם אדוני אינו יכול לחכות..."

מה יעשה. אל אלוהים, מה יעשה. יעבור שבוע והוא לא יקנה סכיני גילוח... לא בצחוק. במלוא הרצינות. הוא פשוט הרגיש כי לא יוכל בלעדי הטראנסקציה השבועית הזו. ומה יעשה ידידו מאז ימי עליבותו. האיש שראה אותו בכל שלבי הירידה בקומות הבניין והעליה בסולם הקריירה?

ואז אמר לו: "יישב. נחשוב."

השעינו ראשיהם על כפות ידיהם.

"יש לי רעיון" – אמר המנהל.

"אני יודע" – אמר באותו רגע ממש הזקן.

הוזמן קפה. ואחרי הקפה נפתחה הדלת לחדר הסמוך ונפתחו ארונות פלדה, והזקן אך בקושי עצר בעד זעקת התפעלות:

האר דירקטור, אתה אדם עשיר. זה לא סכיני גילוח. זה אוצר, זה. זה שווה הון."

"כמה אתה רוצה?"

"יכול לקבל כמה שאני רוצה?!"

"כמה שאתה רוצה."

"חמישים חפיסות?" שאל בהיסוס.

"חמישים!"

"אח! כמה אני מודה לך. אף פעם לא אשכח לך את החסד הזה. ובאיזה מחיר?"

"אתה תקבע."

המחיר נקבע, והמנהל עמד על המקח ואמר: "אתה מציע יותר מדי. אני רוצה במסחר הוגן." בקיצור, העריכו כמה עלתה חפיסה בשנת 1955 וכמה היא עולה בשנת 1965 – מצאו את הממוצע והסכימו על מה שהסכימו.

"ומה ביחס לרבית?"

"אני אקח אצלך רבית?!"

"אבל עסק הוא עסק. אני רוצה להרוויח ביושר."

מאז נעשות טרנסקציות דו-סטריות. אחת לחודשיים-שלושה בא הזקן, לבוש בחליפת חג ובלי מזוודה. שותים קפה או לוגמים כוסית, תוך ישיבה ועישון סיגריה. אחר כך קונה הרוכל אצל המנהל, חפיסות סכיני גילוח בסיטונות. ונפרדים תוך לחיצת יד ג'נטלמנית. ולמחרת היום, הוא יום ב' – וכל יום ב' בשבוע, כהרגלו תמיד – נכנסת מזוודה קטנה, אחריה חיוך גדול ושקט כמו סוד, ובסוף בסוף, הנושא אותם: "סכיני גילוח!"