26.12.69
עם החזרת שני הטייסים שלנו מן השבי המצרי רווחו שמועות שהשניים עונו קשות. אמרו שהמצרים הם חיות ושאנחנו מפגרים בשיטות הענישה שלנו.
"מה אתה רוצה?" אמרנו לאחד, שפיתח תיאוריות שלמות על צורות ענישה שהוא היה נוקט בהן. "אין אצלנו פסק דין מוות. אבל יש מאסר עולם עם עבודת פרך. לא מספיק?"
לשמע הביטוי עבודת-פרך פרצו מסובי בצחוק אדירים.
"איפה יש דבר כזה?" – שאלו.
קבעתי לי אפוא פגישה עם נציב בתי הסוהר, מר אריה ניר, והרי תקציר מקוצר מאותה שיחה.
"מר ניר, כמה אסירים ביטחוניים, 'פתח', חבלנים, מסתננים וכדומה יושבים בבתי הסוהר שלנו?"
"יש לנו, בערך, לפחות, שלושת אלפים אסירים ביטחוניים מן השטחים."
"כמה מהם נידונים וכמה עדיין מחכים למשפט?"
"הייתי אומר שליש, שליש, שליש. חלק שפוטים, חלק עצורים וחלק עצורים מנהליים."
"האם רבים קיבלו מאסר עולם?
"יש מספר ניכר. מאסר עולם, עשרים וחמש, עשרים שנות מאסר וכדומה."
"עם עבודת פרך?"
"עם עבודת פרך."
"מה זה 'עבודת פרך'."
מה זה. נציב בתי הסוהר מתבונן סביב, מתבונן בי, בודק את ידיו.
"רושמים נורמה של עצים לחטיבה, או עופרות לחציבה. לא עושים את הנורמה הדרושה – יש פחות אוכל. פחות לחם. או שמשאירים לעבוד עד שמגיעים לכמות. אפילו זה כל הלילה.
"איפה חוטבים אצלנו עצים?"
"אצלנו?! מי אמר. ברוסיה. ויש שיטה שנייה – אוריינטלית. לא חשוב מה האסיר עושה. אפילו יושב כל היום מקפל נייר ופותח אותו. אך ברגע שמרים את ראשו מקבל על העורף."
"אצלנו?"
"חלילה. מה אנחנו ברברים. חוק בתי הסוהר גורס שעבודה היא פריבילגיה. עבודת פרך במדינת ישראל אינה קיימת כלל. ובכלל, איפה אפשר לעשות עבודת פרך?
"בתמנע, באום-בוגמה. אני יודעת. מכל מקום, אם כך, אז למה נשפטים ל"עם עבודת פרך?"
"לתפארת המליצה."