28.10.68
עליתי על ספינת תיירים, שעמדה כבדה בנמל, חסרת סבלנות להוביל את מטען הנופשים למסע תענוגות על נהר המיסיסיפי. הפלגנו בנתיב הייסורים של העבדים השחורים, שצאצאיהם נוקמים היום – ומררתם מרעילה את ארצות הברית הגדולה ודוחפת אותה לתהום מפחידה. רב החובל סיפר את סיפור השרשראות, המכלאות ואנשים מובלים – כצאן, והמזנונאי הכושי מכר קפה שחור, וספרונים על אותה עת ורישומים – להנאת המטיילים, ושירים מאותם הימים מילאו את אולמי הספינה, את הסיפון, את הנהר כולו. וכולם שרו "אולד מן ריבר" בהתלהבות גדולה.
תיירות היא ביזנס ענקי. מוכרת הכל. סנטימנטים, עלבונות, בושות. הכל יפה למכירה. הנה בטקסס, - לאן לוקחים אותך תחילה. מה מראים לך בדאלאס? מה הפך לאתר תיירים מפורסם ומבוקש? הבית ממנו ירה אוסוולד. המקום בו נפל הנשיא הצעיר והאהוב מתבוסס בדמו וז'קלין טרם-אונאסיס – הפכה נסיכת קוראז', וכולם אהבו אותה כל כך.
נערות מכל הגילים ישבו על הסיפון. קבוצות קבוצות ישבו, ונשים זקנות רבות וכמה זוגות נאהבים היו מלטפים ונושקים זה לזה, ורב החובל, שלבו טוב היה עליו – הציע להם ברמקול, ללמוד מזבובי האהבה, שהיו כמו מלעיגים על כולם ומגישים להם שיעור לדוגמה במשחקי אהבה...
וכיוון שתם הטיול הארוך בנהר הנחשים, התנינים והצדפות, שוב הלכתי לנדוד ברחובות הרובע הצרפתי ולמדריך כיס בידי. המדריך היה מיותר, כי הכל כתוב על הקירות. וכך למדים, למשל, שהנה הבית הקטן והרעוע היה ביתו של המרקיז דה-וודריל (1753-1743) וכאן ישב המושל הספרדי, וכאן הקנדי, וכאן מובילי הפרי, וכך הגעתי לבית קטן, הנראה כמו צריף קטן ועליו כתוב "זהו ביתו של ראש העיר של ניו אורליאנס הצרפתית, מר רוק בראון שנבחר בשנת 1967". כלומר – בשנה שעברה. היסטוריה קצרה... ליד השלט הגדול הזה היו נתונים בחלון ראווה קטן תצלומים של פרצופים חשובים בבגדי ערב – ופרצוף, אחד נאה, בעל זקן שחור ועיניים שחורות ויוקדות – חזר בכל אחד מהם. ועל כל תצלום כזה כתובת בחתימת יד – שאוכל משובח כזה, כפי שטעמו על שולחנו של ראש העיר, וחברה נעימה כל כך, טרם פגשו בכל חייהם. מימי לא ראיתי מין פרסומת כזו לראש עיר – חשבתי. וליד "חלון הראווה הקטן" הנ"ל הופיעה כתובת גדולה "די דאנגן קי-קלב" ושוב אותו תצלום של הבחור הצעיר בעל הזקן השחור והעיניים היוקדות – ומתחתיו... תפריט: דגים מובחרים. מרק עם מצה קניידלך, קישקע, דגים א-לה מאמא... - - - ובשר כשר."
סקופ, גברתי! ראש העיר של ניו אורליאנס העליזה הוא יהודי!
בינות לבתים היה מעבר צר ובכוך נחבא בין הכתלים פתח כניסה ועליו כתוב באותיות קידוש לבנה "הכניסה רק לבעלי מפתח". משכתי במצילה ואין עונה. חזרתי ומשכתי וקול-לא-מכאן שאל לפשר עזות הפנים.
"יס!"
"הייתי מבקשת להיכנס."
"יש לך מפתח – גברתי?"
"אין."
"אז אין כניסה" – וקליק.
דפקתי שוב. אני מוכרחה לראות את ראש העיר הזה בעל המועדון הכשר ויהיה מה, ידעתי. ולבסוף גם נכנסתי ולאחר שהייה ממושכת מתחילים להבחין בחשיכה הגמורה בשלושה טיפוסים מסובים ליד בר. ומי מערב את המשקאות? ראש העיר כמובן, עומד הוא מאחורי הדלפק, קוביות קרח מרקדות בתוך כלי נתון בידיו, והעיניים הכהות מביטות בשאלה מתוך גבינים עבותים.
"האם אתה מר רוק בראון, ראש העיר?"
"אני הוא."
מכאן לכאן סיפר האיש איך עלה בדעתו לפתוח בר לחברים בלבד וכולם בעלי מפתח פרטי "לביתם". באים מתי שרוצים, הולכים מתי שרוצים. ישנן גם בחורות בין חברי המועדון שאין מטרידים אותן אם אינן רוצות בכך. עם חוג אורחיו נמנים הטובים והחשובים באזרחי העיר והודות לבר שלו נבחר לכהן כראש העיר. ביום הוא עובד בעירייה ומטפל בעסקי ציבור – בלילה הוא עובד בבאר שלו ומטפל בעסקי ציבור. הנה כאן חדר הקלפים, כאן רולטה קטנה, אולם ריקודים ומופעים, תאים דמויי בית סוהר – למתבודדים; חדר טלוויזיה, חדר לשיחה חברותית – הכל טיפ טופ. הכל יפה ומזמין.
"מר בראון" – שאלתי תוך טיול בחשיכה – סליחה על השאלה – "האם אתה יהודי."
"אני יהודי? אני בקושי אמריקני."
"איפה נולדת?"
"באוניה."
"כלומר – הורי הגיעו מפיראוס. הם מיהרו לארצות הברית כדי שבנם בכורם יוולד באמריקה אך בדרך, נחפזה אמי, וילדה אותי. בלי כל התחשבות ילדה אותי במים בינלאומיים.
"יווני ששמו בראון? הוריך בוודאי הגיעו ליוון מפולין או מגרמניה?"
"לא. לא. את רואה... (לא, איני רואה...) ובכן שם משפחתי מן הבית לאיאנידס, שם מסובך שאיש לא היה מסוגל לבטאו – אז שיניתי אותו לבראון."
"למה, אם כן כתוב כאן כשר. כלומר – האם בשביל הלקוחות שהם יהודים.
"פשוט – האוכל היהודי הכשר טוב יותר.
חייל יוצא לוייטנאם
בערב הלכתי לראות קצת יהודים אלא מה? אמנם בערב הקודם הייתי בבית כנסת, אבל היה זה בית כנסת רפורמי והיהודים שם היו קרים כאלה. הפרופסור הגרמני שסבתו היתה יהודיה – נסע להרצות, המרכז היהודי היה סגור. אמנם אפשר היה ללכת להתרחץ באחת מברכות השחייה באחד מבתי הכנסת, או אולי לרקוד שם, או אולי לעשות מסז' – אבל לא היה לי מצב רוח לערב קודש בחול במידה כזו וכלל אין ביטחון שניתן למצוא שם יהודים... אז לאן הולכים? במקרים כאלה מחפשים לוודא מי הוא "ראש העיר" לא של הרובע הצרפתי אלא של הבונדס – מפעל מלווה הפיתוח של מדינת ישראל. נציג ה"בונדס" הופך לראש הקהילה היהודית במקרים רבים מאוד. אבל על חוויה זו עוד יסופר – נקווה. הודות לה למדתי משהו שלא אשכח והודות לחוויה זו הכרתי אנשים יקרים ואצילים והודות לה ביליתי לילה משוגע מכל הלילות.
*
שיכורה מעייפות עזבתי את ניו אורליאנס עם צהריים. למחרת היום גשם ירד. גשם פתע. באולמי שדה התעופה הרחבים והנאים שפרוזדורים מתמשכים עד אין סוף, ניגנו "סאן סט, סאן רייז". כל אמריקה מנגנת מנגינות "הכנר על הגג". בברים הרבים אוכלים סרטנים ושותים פורטו.
מטוס מתקרב לשער מספר שתים. נפתחת מפוחית שמתחברת לפרוזדור והופכת את המטוס לזרוע של אולם שדה התעופה. אלה שנכנסים לתוך "המפוחית", שוב אין רואים אותם. נבלעים הם בתוך האבר שעוד מעט קט יינתק מן הגוף הגדול ויזנק לשמים, כמו ציפור כנף ענקית שמשתחררת ממאסרו של כלוב.
אם מחבקת את בנה החייל. דומה הוא לבני. הבן נושק לאם – לא כמו בני... נושק לאמו ומחבק אותה בין זרועותיו והיא נצמדת אליו. כתפיה רועדות. האב – גבר צעיר וזקוף וגאה, מביט אל החוץ הגשום ומחריש. נערתו של הנער, כורכת זרועותיה סביב צווארו. האם – גם היא מביטה אל החוץ הבוכה. החייל נעלם בתוך המפוחית. האם נוטלת מתיקה ממחטת נייר מקופלת יפה ומכסה את עיניה. האב – גם בידו נמצאת ממחטת נייר דקיק. היגייני. הוא מנגב את פיו. גבר!
"טוביה החולב" חדל לשיר. "שימו לב!" מכריז קריין החדשות. "בשבוע שעבר, ב'וויק-אנד' של הג'ואיש ניו-ייר נהרגו 650 איש בתאונות דרכים ביונייטד סטייטס, שעה שבאותו שבוע נהרגו בחזית וייטנאם רק 520 חיילים אמריקניים."
אז למה אתם בוכים שם...
למה בוכה אם בארץ השפע המטורף, ארץ שיכלה לספק אוכל ובגד לעולם כולו – ובמקום זאת שורפת אוצרותיה באש המלחמה – ושולחת אלי תופת את בניה...