13.3.73
בארץ ישראל אף פעם אי אפשר לדעת
הצרה עם החברה לפיתוח חוף אילת היא, שמנכ"ל החברה, אל"מ (מיל.) דב נשרי, היה חרוץ מדי והצליח יותר מדי.
האיש שהיה מפקד אילת בשנים 54-1952 לא חזר אליה כזר. תושבי אילת הוותיקים, עדיין קוראים לו "המפקד" בחיבה גלויה.
הם זוכרים לו חסד מים מזוקקים ליולדת וחלב מוטס לתינוקה, סעד בעת צרה ובעת שמחה כמו בשילוח שלל דגה מבורך שלא נמצא מקום לאחסנו במטוס צבאי בתשלום סמלי, ובעוד אלף עניינים יום-יומיים שיגרתיים שלולא אזנו הקשובה וידו העוזרת של המפקד היו עושים את חיי קומץ האזרחים ב"סוף העולם" ממש לסוף העולם.
מי שערך "סקר" באילת ומילא את פיו צחוק על ההיגיון החלמאי שתיכנן ומימש, פרויקט של הקמת עשרה בתי מלון חדשים – יחד עם הקיימים הגיע מספר בתי המלון ל-22 – ייתכן שצדק. מניין יקחו תיירים וטיילים למלא 2,113 חדרי מלון?
אבל מי שיורד לאילת ומסתובב בשטח החוף, ורואה את האנשים העושים בהקמת בתי המלון והפיכת חוף פראי לאחת הריביירות היפות בעולם, אינו חש במצב רוח מדוכא, כפי שהיה מתחייב מאותם תיאורים מנבאי-שואה כלכלית.
ההפך הוא הנכון. העיר הדרומית ביותר של ישראל תוססת ועליזה. ניכר בה שפע. עובדים מובאים ממרכז הארץ, מן הצפון, ושילוב ה"היפים" בעבודה מוסיף פילפלת.
אילת, שעד לפני שנה נחשבה לשטח שיפוט צבאי, ואשר בה אסורה היתה עבודה ערבית – נתמלאה פועלים ערביים ופועלים מן השטחים, כמו כל ישראל. ואף כי אין לתיירים לאן ללכת – הם ממלאים את בתי המלון ואת חופי אילת, ואפילו כשקצת קר לובשות הנשים שמלות חשופות זרוע, ופניהן שזופות מקרוב.
באילת רואים תיירים מחו"ל ו"תיירים" שלא יכלו להגיע לחו"ל, ואילת היא החו"ל שלהם – הזוגות הצעירים העושים את ירח הדבש שלהם לאור פיסת ירח צרה של ראשית החודש. רואים אותם מהלכים שלובי ידים, אינם מתחברים אל האחרים וממתיקים סוד בינם לבינם, ופורשים לחדריהם בשעה מוקדמת של ערב, ותולים על הדלת שלט: "נא לא להפריע..."
*
באילת פגשתי באחד הביזנסמנים הממולחים. מר אליהו. הוא בעל כעשר חנויות, מזנונים ומסעדות. הוא עובד בשיטה מיוחדת במינה: בכל אחת מן המסעדות שלו מצוי שותף או שוכר, המשלם לבעלים את "שכר הדירה" לילה לילה. לילה לילה עובר מר אליהו בליווי הולם ואוסף את חלקו ברווחים. האיש שהגיע לאילת לפני שלוש-עשרה שנה הוא אחד מעשיריה.
תאמרו – בוודאי שנוא האיש על "השותפים" שלו – ולא היא. כל מקום שלאליהו יד ורגל בו – מצליח. והשותפים נהנים גם מרגש ביטחון. בכל אופן מקום של אליהו לא מרימים בו יד – כך מספרים.
אליהו הוא ההצלחה עצמה. ושום דבר אינו מצליח כמו ההצלחה. ובכן, אליהו חולם על הקמת עוד בית מלון, ליד המזח שלו, למען צוללנים. הוא רוצה להקים "בוטל" ("בוט-הוטל" – מלון סירות).
*
אני זוכרת, איך צחקתי בלבי על תכניותיו, של דב נשרי שעה שהוציא אותי לפני שנתיים וחצי אל השטח המורחב של חוף אילת וניסה "למכור" לי את רעיון הלגונות.
"היינו זקוקים לחופים ארוכים יותר בשביל להקים פה עשרה בתי מלון נוספים. והם יקומו עד שנת 1973."
"איפה, בלגונות המסריחות האלה? במים העכורים האלה!
"המים העכורים לא יהיו עכורים. הבאנו משאבה. ננקה ונסנן אותם. כאן תהיה אחת הטיילות היפות. נביא עצי דקל, ועמודי תאורה דקורטיביים, וגינות נוי. זאת תהיה אחת הריביירות היפות בעולם. יותר מאלפיים חדרי בתי מלון של חמישה, ארבעה, שלושה כוכבים..."
"מי יבנה?"
"משקיעים."
"מניין?"
"נשיג. מחו"ל, מארץ – נשיג..."
*
ואכן, בתי המלון מצוידים בצורה מודרנית ביותר, פאר שהוא אפילו מוגזם במקצת בעיר מדבר: שטחים מקיר אל קיר, שיש יקר מאיטליה, רהיטים מאיטליה, גרמניה, שוודיה, רומניה וגם... מגבעת ברנר (והם יפים יותר). נברשות מעשי אמנות. אמבטיות של חלום. מה אגיד ומה אומר – מיני ארמונות אירופיים לחוף ים סוף. קצת גרוטסקי, קצת יוצא-דופן ועם זאת מעורר גאווה. הרבה מעבר לדרוש הושקע כאן מכוחו ומוחו של אדם. היוזמה, הדחף; התקוות – הן אולי המרכיב העיקרי בחומרי הבניין. ובצורה פרדוכסלית, בזבוז מרץ וכוחות הנפש של האדם הוא הדבר היחיד שיישאר אחריו באותם בניינים שבנה - ישאר.
*
ועוד סיבה לגאווה. שעה שכל "נתח מלונאי טוב", נמכר ליהודים, ל"אצולה" היהודית-גרמנית, הלכה היוזמה הישראלית לאילת. תשעים אחוז של בתי המלון הקיימים והנמצאים בבנייה, הם בבעלות ישראלית, ואחדים מהם בבעלות אילתית טהורה.
פרס מהירות הבניה מגיע ל"גני-שולמית", שבעליו יצקו את היסודות לפני שנה וחצי, ויהיו ראשונים לפתוח את בית-המלון שלהם.
"ומה יהיה עם אורחים? לאכלס 202 חדרים זה לא צחוק?"
"אנחנו מתאוננים? מי מתאונן. אנחנו כבר נדאג. ולא הרבה. אנחנו כבר תפוסים לשנתיים מראש. חמישים אחוז תפוסה כבר מעתה..."
אומרים, שכל היוונים בעולם יבואו לשם. יווני דואג ליווני... כמו האיטלקים לאיטלקי.
"בטח", אומר הנרי מ"הדג הכחול". "אני להיות מארץ קטן. לוכסמבורג. אין אישים מלוכסמבורג בארץ ישראל. אני לבד מאוד. רק אני ואשתי והבנים. אז אין מזל. אין משפחה יעשה בשבילך. היוונים זה משפחה אחת. כל הכבוד.
"אני להיות מסעדה טובה, 'אצל הנרי', אחרי כך שמה 'נדיה קוסקוס'. נותן כל הכסף שלי הולך קפוט. משלם כל יום שלושים לירות רפורט למשטרה. השכנים צועקים למשטרה לסגור המסעדה. אצלי אוכלים כל הז'ורנליסטים, כל החשובים. כל השרים אוכלים אוכל טוב. אז לא היה לי כוח והיה לי הרבה חובות אז אני בא פה. ופה באילת לוקח אותי אליהו ומאז – ברוך השם. אני שביעת רצון. אני מבסוט. מאוד.
"אני מבסוט בייחוד עכשיו. כבר חודשיים. למה אני מבסוט? כי אני תמיד אומר לאשתי, רוצה ללכת בחזרה ללוכסמבורג. שמה היה לי מסעדה טובה, אני שף גדול, יש פרנסה, יש חברים, יש אוכל טוב. אני מבסוט מאוד. והולך לישראל, איפה שאין אנשים מלוכסמבורג, ואני כמו יתומה ולא טוב ואין כסף ואין כוח. ויש צרות.
"אז אחרי שבע שנים אנחנו לנסוע ללוכסמבורג בחזרה. ואנחנו פוגש את כל החברים וללכת לאכול כל ערב ולשתות טוב מאוד ולאכול בשר טוב ולהביט על החברים שלי והם שמנים וזקנים ככה. והם להביט עלי ולראות אין לי בטן, אין קמטים, אין לחץ דם. ואני כבר לא לאהוב ז'קט וחולצה ועניבה, והם לשבת כמו בובות בפח. והם הרבה כסף ומעט בריאות ומעט שמחת חיים ואין ים, ואין אילת ואין 'היפים' ואין, אין, אין חופש מבינה?!"
"אני לוקח את האישה שלי ואומר לה. את צודק. היא תמיד אומר ארץ ישראל טוב בשבילי. בייחוד אחרי מלחמת ששת הימים. אוהבת את ארץ ישראל הרבה. עכשיו אני אומר לכל החברים שלי לבוא לארץ ישראל, באילת, לעבוד עם אליהו. כדאי. והם באים. והם רואים מה יש באילת לא הולכים בחזרה, אף פעם. כי שמה יש כסף ומוות בטח. מכולסטרול. פה יש צרות עם ים וחופש. פה אין כסף ויש חיים, אלור."
ואצל הנרי אכלנו את האוכל הכי טוב לא רק באילת אלא בכל המזרח התיכון, כולל אירופה ואמריקה.
"מה יהיה הנרי. לא רואים אורחים אצלך?"
"אף פעם לא יש הרבה אורחים לפני פורים. בפורים יש הרבה, ואחר כך בפסח. אז יש עונה. לא דואג."
"ומה יהיה עם בתי-המלון. יעמדו ריקים, הה?"
"בארץ ישראל אף פעם לא אפשר לדעת. מי יודע זה אדוני. והוא כבר עושה. בטח הוא עושה. היה לנו ברוך במטוס בסיני, שלח הפאתח לעשות רצח דיפלומטים בחרטום. העולם לשכוח מטוס בסיני. הצרפתים מדברים – עשה מטוס נופל בצרפת. הה?"
*
עכשיו בנו הרבה בתי-מלונים באילת – יהיה משהו ויבואו הרבה תיירים פה. כל הישראלים לבוא פה וכל השוודים. יעשה טיסות-שכר אני אומר. ישר לאילת. לתיירים אין מה לעשות בערב? באים משוודיה ועושים צלילה, אין להם כוח לעשות בערב. יש להם כוח – יהיה שלום עם ירדן, ונעשה רולטה בעקבה. קרוב מאוד. לראות מפה החלון. נכון?
"בארץ ישראל אף פעם לא אפשר לדעת. אנחנו צריכים לעשות. לבנות. אלוהים כבר עושה מלא."