22.7.77
אנחנו לא ילדים קטנים - אנחנו
אצלו ניתן לקנות אבטיח "על הסכין", והשכונה קונה. נודע, למי שצריך להיוודע, שהשוק טוב בסביבותינו, והגיעה עוד עגלה, עם עוד סוס ושני רכבים-רוכלים המודיעים על סחורתם בקול מתנגן ורם: "על הסכין. אדום מדם, על הסכין. א-ב-טיחי-ים". יורדות הגברות וקונות. חוסכות מעצמן את העמידה בתור בסופרמרקט הדחוס, את ההזדנבות ליד הקופה הרושמת והמוסיפה מע"מ, את הסחיבה הביתה ואת הסכנה שבסופו של עמל ילבין להן האבטיח את פניו.
הרוכלים, על פי הרוב נערים ערביים, כמעט ילדים. העגלות גדולות, עמוסות לעייפה, הסוסים עייפים, המומים בתוך המולת הרחוב הסואן ממכוניות, על כבישים מזיעים באגלי זפת בחום הנורא הפוקד אותנו בימי בשורה אלה. "הסוחרים" שותים סודה קרה אצל הקיוסקאי, לשכך את הצמאון שאינו יודע רוויה. הסוסים מרכינים את ראשיהם. ריר נוזל מפיותיהם הגדולים ומתיבש סביב השפתיים. עצוב מאוד להיות סוס בתל אביב.
לפתע מגיעה ניידת. אחד רואה אותה מרחוק ופותח בדהרה עם סוסו. השני נתפס, נקנס. מתווכח, צורח, עושה אחור פנה ומבטיח שכבר הוא מסתלק. יוצא מן העיר. עושה סיבוב קטן, והרי הוא שוב עמנו, בסימטה קרובה לרחוב הראשי. "על הסכין, אדום מדם. סוכר. סוכר..."
הלכתי והבאתי דלי מים ואמרתי לנערים – השקו את הסוס. רחמנות עליו. עמד כל היום לפני ביתי ומכר אבטיחיו. "מה לעשות – מה שאני מוכר בשעתיים, לוקח פה כל היום. אבל מה לשעות." לאות תודה מכר לי אבטיח ענק ב...שלושים וחמש לירות...
למחרת היום שוב הם לפני הבית. הנער וסוסו. אמרתי להם, לכו מכאן. אחרת אזעיק אני את הניידת. בכניסה לביתי היתה ערימה מספקת בהחלט לזיבול גינה שלמה...
ושוב הם עומדים ברחוב הראשי. קנו להם חזקה על פינה. מזה עומדת עגלה אחת ומזה עגלה שנייה, חדשה. מרחוק מופיעה הניידת. עגלה אחת פותחת בדהרה. עגלה שנייה נשארת על עמדה. הניידת נעצרת. "אה, זה אתה..." אומר השוטר. הולך לקיוסק וקונה קולה. ואילו הנער, בעל העגלה השנייה הזו, מתיישב ליד שולחן קטן ומזמין לעצמו בירה. "ותביא סיגריות 'קנט'." הוא נער יפה, נקי, לבוש היטב. ביד עדינה ענודה טבעת זהב ושעון זהב טוב, הוא מצית לעצמו סיגריה ועוטף עצמו בעשנה. יושב וחיוך קטן של בעל בעמיו מלווה את העגלה השנייה הנמלטת מאחורי הפינה.
"ואתה אינך פוחד מן השוטרים?" אני שואלת את שכני הצעיר ליד השולחן הסמוך.
"למה יפחד. יש לי רשיון. אני רוכל מורשה."
"לבעל בית שלך יש רשיון, אתה מתכוון?"
"איזה בעל בית. אני בעל בית של עצמי. הרשיון שלי! אני אראה לך ואת לא תאמיני לעיניים שלך. אני מחזיק פה בכיס הקטן שלי משהו ששווה מאה אלף. הלכתי לראש העיר, אחר כך הגעתי לראש הממשלה, אפילו. משפחה מרובת ילדים, עזרה סוציאלית, צריך להתקדם בחיים. סיפרתי לו מה שצריך ונתנו לי רשיון. הנייר הזה שווה מאה אלף. השגתי אותו בכלום. מפני שאני צעיר. ככה..." והוא מוציא מכיס מכנסי המינימום שלו את רשיון הרוכלות, כאדם שמציג צל"ש או דיפלומה, או כרטיס פיס שזכה בזכיה הגדולה. על עיניו הצעירות יורדים ריסים ארוכים ונוגים, לכסות על גאווה מיוסרת של "סֶלף מֵייד מֶן".
"ושל מי העגלה, והסוס של מי?"
"מה זאת אומרת של מי, שלי!"
"ואתה קנית אותך?"
"בטח."
"ואיך ידעת איפה קונים, כמה משלמים, שהסוס בריא, שלא מרמים אותך?"
הילד מושך בעינו, מושך עמוקות את עשן הסיגריה השלישית אולי, "תסמכי עלי" הוא אומר "מה אני, ילד?"
"לא. בהחלט לא. אגב, בן כמה אתה?"
"בן חמש-עשרה וחצי..."
*
בין כה וכה ואנו ישובים כבר ליד שולחן אחד משוחחים מלב אל לב, על החיים, על בעלי החיים, על מה הוא עושה עם הסוס בערב, והוא מגלה לי שאין מה לדאוג, שלסוס שלו יש חיים של לורד. שכל הסוסים מקנאים בו. הוא ישן בסככה. הסוס וגם הילד. שם הוא רוחץ אותו ומאכיל אותו ומלטף אותו.
"שכרת מקום?"
"למה צריך להשכיר? אין מספיק מקומות ריקים. פה צריך להשכיר משהו? לוקחים ודי. רואים מגרש שמים את הסחורה, מקימים סוכה, מביאים מזרון, טרנזיסטור, אפשר גם פטיפון, מתחברים לחשמל, לא הולך, שמים לוקס. ממלאים עגלה, יוצאים העירה. מוכרים את הסחורה. חוזרים, ממלאים עוד פעם, או נשארים ומוכרים בערב, ומוכרים גם פלחים, על הסכין. כמו בית קפה. למה לא?"
"ומי שומר על הסחורה כשאתה יוצא לרחובות?"
"מי? פועל. שכרתי פועל."
"בן כמה הפועל שלך?"
"בן אחת-עשרה, אולי שתים-עשרה. ככה."
"ואפשר לסמוך עליו. על ילד קטן?"
"אנחנו לא ילדים קטנים, אנחנו. והוא יותר טוב ממבוגר שיעשה עניינים ויתחצף. הוא גם יותר ישר. כי לילד יש יושר. החיים עוד לא עשו אותו עקום. וילד לא מביט על השעון והולך הביתה ולא מספר שלא מספיק כסף. שיש ילדים בבית. הבעל בית לא צריך לפרנס את הילדים של הפועל שלא עובדים אצלך. חה חה..."
"אתה נגד שכר פרוגרסיבי?"
"מה זה?"
"אתה נגד תנאים סוציאליים?"
"מה זה? אה, את חושבת שמביאים כסף מעזרה סוציאלית, שעובדת סוציאלית כותבת המלצה. זה טוב אני בטח בשביל זה. זה טוב מאוד כשהממשלה מביאה כסף. למה לא. זה מגיע. אבל אני לא ממשלה. מה אכפת לי הילדים שלו. אכפת לי העבודה שלו."
"אתה צודק. כמו התוכנית של מילטון של הממשלה החדשה. ואתם לוקחים כסף מעזרה סוציאלית?"
"אם מביאים, למה לא. לא מגיע?"
"אצלכם משפחה גדולה?"
"בטח גדולה. מרובת."
"ואתה הכי גדול?"
"הכי קטן. כולם גדולים."
"וכולם עובדים?"
"בטח שכולם עובדים. כולם עצמאים. אבל אמת, אני הכי קטן ומרויח הכי הרבה, למה שנפלתי על עסק טוב. חיפשתי עסק של עונה. עושה את הכסף שלי ושוכח מכל העניין. קונה כרטיס ונוסע לחו"ל. כל שנה אני נוסע לחו"ל. איזה כייף."
"כמה פעמים כבר נסעת?"
"פעם אחת. אבל זה רק סיפתח. גם השנה אני נוסע. כל עונה אני נוסע. כל החיים."
"וכשאתה חוזר מחו"ל, מה אתה עושה?"
"עובד ביהלומים. קבלנות. מאה וחמישים ליום נקי."
"יפה מאוד. וכמה אתה מרויח באבטיחים?"
*
למען האמת לא שאלתי את השאלה "דוגרי", ככה סתם, קדמה לזה שיחה על "פרוטקשן". על הוצאות, על סחורה לא טובה. "שמעי גברת. אין סחורה לא טובה. את קונה ירוק, תשכב קצת ותהיה אדומה אצלך. יותר טוב משתקנה סחורה בשלה, אדומה ותרקב אצלך. אני מבין באבטיחים. תשאלי אצל כולם. אצלי סחורה זהב. כמו שאת רואה אותי אני בעל מקצוע. לא אחד ירוק. עושה כבר את העונה השלישית. עם 'פרוטקשין' אני מסתדר, עם הסוחרים אני מסתדר. קונה גדול – בסיטונות, קונה משאית, שתי משאיות לשבוע. אפילו מוכרים לי בהקפה. משלם רק אחרי שמוכר. יודעים שמילה שלי זו מילה. בלי קונצים. כמו ביהלומים. מזל ברכה."
"ומה עם הרמפיסטים?"
"רואים שאת לא במקצוע. העניינים השתנו. זה כבר לא כמו בשוק. זה אחרת. מסתדרים. ועושים פרנסה. אין בעיות. קונים משאית בשמונה-עשרה מוכרים בעשרים ושנים. בטח. אלפים. בכיס נשאר ארבע."
"בכיס?"
"בבנק. מה אני, חורני. כבר יש לי בבנק מאתיים-אלף. סגור לחמש שנים. ומאתיים אלף כבר עשו עוד איזה שלושים."
"בכמה זמן?"
"שנתיים ושנה."
"היו צריכים לעשות לך יותר משלושים אלף..."
"תשמעי" אומר הילד ומקרב כיסאו לכיסאי "אני יודע לעשות כסף. אבל אני לא יודע מה לעשות עם הכסף. שמה, בבנק, כבר יודעים. אני יודע שאני מוריד כמה שאני צריך בשביל לבזבז, ושמה זה נהיה יותר, בבנק. אז מה אכפת. אני רוצה כסף בשביל פנטהאוז ואוטו ספורט כשאהיה בן שבע-עשרה. אחרי זה לא מכניס גרוש לבנק ולוקח הכל לבזבוזים בכף."
"ומה אצלך כף?"
"את לא יודעת? כף זה דיסקוטקים, בארים. בגדים יפים, חברה יפה. חברים. כל ערב אני יוצא עם החברה שלי. רוקדים, שותים, עושים חיים. אני צריך להספיק עד שמונה-עשר. אחרי זה הבן אדם כבר לא בעל בית על החיים שלו. מבינה..."
"והחברה שלך, יפה?"
"בטח יפה. ומלובשה כמו בסינימה. הכל מדיזנגוף. בטח אני קונה. שיהיה עם מי לצאת."
"ואתה אוהב אותה?"
"למה לא."
"ותתחתנו?"
"עם אחת שהולכת ככה... לא מתחתנים, ובכלל, לא חושב מחשבות כאלה. אני עוד ילד..."
*
השיחה נקטעת מפעם לפעם, לפי תנועת הלקוחות. הצעיר שקוע בשיחה אך עין אחת פקוחה תמיד על עגלתו. נעצר מישהו, ואפילו סתם ככה, וכבר הוא לידו מציע סחורתו. ביוקר? מה לעשות. גם הוא משלם ביוקר – לא חינם. ויש מס ערך מוסף... ובכלל, מה היום בזול. הוא – הוא לא העלה את המחירים. בבקשה. הוא סופג את ההתייקרויות. שימצאו עוד סוחר שנוהג כמוהו, מוכר במחיר הישן את המלאי הישן... לא טוב. לא כסף. חצי אבטיח? למה לא. אפשר לקנות גם סגור. על האחריות שלו. כל האבטיחים כמו אחים תאומים. אותם הפנים. ממיקשה אחת. להביא הביתה? רגע. "גברת (פונה אלי) בחייך, תשימי עין. צ'יק צ'ק ואני יורד..."
וכך אני מוצאת עצמי עם סוס ועגלה, סחורה ירוקה ועגולה ופדיון של אחד וחצי אבטיחים על הסכין. חזר ונתחייך כולו. כל הכבוד. אולי גלידה, קולה, אייס קפה...
למן אותו רגע נפלו המחיצות בינינו. דיבר אלי בקול עמית, המתיק עמי סוד מחירי משאית, הרווחים ושאר סודות המקצוע שלא מפזרים ומפרסמים ברבים.
ואז גם הרשיתי אני לעצמי לעוץ עצות ולשאול שאלות אישיות שלא העזתי קודם לכן, כמו למשל:
"ומה תעשה כאשר תהיה גדול?"
"אותו דבר. ארוויח ואבזבז. מה עוד יש בחיים...?"
"יש ספרים, יש אנשים, יש מוזיקה, מדע, אמנות. יש היסטוריה, יש פילוסופיה. יש אהבת בריות, יש תרבות, יש יופי. תלך ללמוד. זה גם מאריך את החיים – לימודים. מה שיודעים יותר, כמו חיים יותר..."
"ללכת ללמוד. עם המוח המטומטם שלי. בקושי גמרתי שש כיתות."
"תלמד עם מורים פרטיים. אתה יכול להרשות לעצמך. תגדל להיות מישהו."
"למשל מה?"
"למשל מנהל חברה. למשל – בנקאי, אם מושכים אותך פיננסים. למשל מפקד בצבא, רופא, מהנדס, רואה חשבונות, עורך דין, רופא, פרופסור באוניברסיטה. אולי חבר כנסת, שר אוצר...!
"מה הם מרוויחים בחודש..."
"הם מרוויחים טוב. נוסף לזה לא הכל כסף. וסיפוק בעבודה זה כלום. ומעמד זה כלום. ולהרגיש שאתה עושה בשביל אחרים, זה כלום."
"תשמעי גברת. אני רואה אותם לפעמים בטלוויזיה. הם לא נראים שמחים. הם גם לא נראים אנשים שיכולים לעשות משהו בשביל מישהו. הם נראים אנשים שצריך לעשות בשבילם. והם גם זקנים. כולם זקנים. לא יתנו קול לילד כמוני. ואני, שאלך לזרוק את הצעירות שלי, בשביל להיות חשוב ולהרוויח כשאני זקן. בשביל מה, כשהכסף מתגלגל פה ברחוב. צריך רק להתכופף ולהרים. ומה שלומדים יותר מתכופפים פחות. מבינה. ואז לא רואים מה שמתגלגל ברחוב...
*
איפשהו הסיפור כולו לא נתיישב אצלי. רברבן קטן, חשבתי לי. עובדה. ארבעת אלפים לשבוע ואיפה השבעים אלף לעונה. ובשנה שעברה היו אבטיחים זולים יותר, לאחר שנטלתי ממרואיני פרידה חזרתי וביקשתי מענה. והוא שם ידו על לוח לבו והבטיח שכל הסיפור אמת, שהחשבון פשוט. הוא קונה ומוכר שתי משאיות לשבוע. בכל אופן, לא קרה לו שימכור פחות משש בחודש. שהוא בעל בית עצמאי, הרי הוכיח. הראה לי רשיון. ולמה ישקר. איזו סיבה יש לו. אני מוזמנת לסוכתו, לראות איך קונים אצלו. לראות במו העיניים ולאכול את האבטיח הכי טוב בעיר.
"איפה אתה עומד?" מסר את הכתובת. אמרתי לו "אתה יודע מה, אבוא עם צלם. נצלם אותך, נכתוב עליך בעיתון. אני עיתונאית. רוצה?"
"בטח רוצה. וזה יודפס עם שם שלו? וכולם יקראו. וההורים שלו יהיו גאים. אולי אפשר לצלם גם את ההורים. לא. מוטב להשאיר הפתעה. יספרו להם בשכונה. שמעו. הבן שלכם חשוב. כתבו עליו ב'מעריב'." הוא זוהר. אלא ששוב הופיעו קונים והוא עסק בהם, וכאשר לבסוף התפנה אלי, היה זה נער אחר. כמו אבטיח ממיקשה אחרת. מלבין פנים.
עמד וגירד ראשו הנאה. "לא כדאי לכתוב. לא כדאי עם תמונה ועם שם. לא רוצה כלום. לא רוצה צרות עם מס הכנסה. דחילכ."
שוב לא נזקקתי להוכחות...