8.7.60

חבר המועצה המכובד התנהל לאטו אל המונית שעצר קודם לכן כאחד יודע-הסעות. "טקסי!" הוא לחש בקול מצווה ואדיש, והמונית כמו קפאה על עמדה.

בחיי, שזה עשה עלי רושם. אני אוהבת מומחיות-כלאחר-יד. כל אשה אוהבת זאת. נכון? למשל, כשנכנסים למסעדה והלווין שלך (קאוואליר, בלע"ז) מושיבנו בניחותא דווקא ליד שולחן עם ראות מרכזית, מול ממזג-אויר ורחוק מן המטבח – או נוקש נקישה קטנה באצבעו, חת-שתים, והמלצר כמו צומח מתוך האדמה - או, לא חשוב מה עוד. שכחתי כרגע. בכל אופן, כשקורה דבר כזה, את מרגישה מיד כמו נסיכה-דה-משהו.

כל אלה אין לדרוש, כמובן, מבחור צעיר, מתחיל בענייני רושם, ולא מעסקן מפלגתי בעל ותק. אחד בעל אידיאות ואידאולוגיות, וחולצה לבנה בעלת צווארון חלוצי פתוח, וכוח מהפכני של נעורי נצח. אין אני מתכוונת לאנשי שלומי המפא"יניקים. אלה כבר למדו פרק בהילכות-חוץ, כדרוש, ויש להם כבר עניבות והחלוציות בחולצות – מהם והלאה. אלה יודעים כבר יותר מפרק בהסעה והאכלה על חשבון הבארון. ומי שאינו מאמין יגש ל"שמש".

אבל "הלווין" דנן היה מן המחנה ההוא, מן המחנה הזועם והצודק תמיד, לדאבון לבי המכור. על כן כה התרשמתי.

"זהו זה," הוא אמר לאחר שסגר אחרי את דלת המונית ושקע בתוך המושב חסר שני קפיצים. "תכניס את המכונית הזו לריפוד, אתה שומע?!"

"כן, אדוני!" נחפז הנהג להסכים."

אז על מה דיברנו? – כן, על שחיתות. זאת אומרת, על ניצול מעמדו של הנבחר להנאתו הפרטית; על העדר דוגמה אישית מחנכת של מנהיגות ללא רבב..." ועוד היה ממשיך ודאי ב"זאת אומרתים", לולא הרכיב לפתע את משקפיו ואז גם ראה את קלסתר פני, את תסרוקתי המסובכת והמוזרה אבל המודרנית, את שמלת הטוניקה הבלתי נוחה מאוד והמחממת מאוד, אבל המודרנית, ואת נעלי הצרה עם כל הצרות ומצבי-רוח, אבל המודרנית..."

אמשיל לך משל," אמר לי ברחמים רבים, כפי שמדברים אל ילד קשה-תפיסה. בעינו נצנץ לפתע אותו מבט דק ומבטל האומר: "אשה נשארת אשה; מה היא מבינה שם..." ואתם חושבים שהוא לא צדק! לו באמת היה שכל בקדקדי ההייתי סוחבת עלי את כל התחפושת הלזו? ההייתי נכנעת לצווי האפנה המטופשים שכך, בינינו, הם פרי המצאתם של יצרני וסוחרי אפנה, גברים גאים שעושים מאתנו צחוק...) א-נו! תמצאו, בבקשה, איזשהו גבר, שאינו מטומטם, שתצליחו לשכנעו שנוח יותר להלך על סיכות מאשר על עקבים שטוחים, שיישב שעתיים תחת מכונה לייבוש שערות ביום חמסין, למשל, או שילבש באקלים הישראלי, טוניקה, כלומר שתי שמלות זו על גבי זו, כשבאחת רב מדי!...

אבל נשוב לחבר המועצה המכובד המסיע אותי במונית, ולמשל שלו.

"ובכן, כל העסק הזה של שלטון ואזרחים – הסביר הוא בסבלנות לאשה הנחותה שבי – ויהיו אלה ממשלה ואזרחי המדינה כולה, או עיריה ותושביה, מועצה כפרית וכפריה, מזכירות קיבוץ וחבריה וכו', וכו', וכו' – היו צריכים להיות בנויים כמו תא משפחתי. את יורדת לסוף דעתי? השלטון הוא ההורים – האזרחים – הילדים, המדינה – הבית. ואז, כמו בטבע, היו ההורים נהרגים כדי לשפר תנאי החיים של ילדיהם ולדאוג לעתידם. נכון אבל לא כך אצלנו. אלה העומדים קרוב לסיר, אינם אימהות המבשלות לילדיהן, אלא משרתות שכורות החוטפות כל נתח טוב, ומה שאינן יכולות לאכול עוד, הן מחביאות לילדיהן. ולאזרחים משאירים שאריות, פסולת בלתי מזינה. וכיוון שהילדים (האזרחים, מבינה?) הם בגיל הגידול, הרי אלה הן מנות ניוון, מוות! את יורדת לסוף דעתי?!!

דווקא ירדתי. והלב כאב לי ולא רק על הילדים המקופחים, כלומר, עלינו, על אזרחי המדינה הזו, אלא על ההורים האמיתיים, אנשי מפלגתו הטהורה של איש-שיחי, שנגזר עליהם לחיות תמיד באופוזיציה, אפילו הם חברי ממשלה, ומועצה וכו', ולא נותנים להם לטעום, אפילו כזית, מן התבשיל הכללי בטרם יוגש לילדים הרכים שלהם. וכפי שהבינותי מדברי איש שיחי, - אינם מנצלים את מעמדם להנאתם האישית, אינם מגישים קבלות על ארוחות שאכלה קיבתם הפרטית ולא חשבונות של מוניות שהובילו את גופם האישי.

"זה פשוט לא ייעשה!" הסביר לי ועיניו היו זועמות – ובצדק.

הגענו למחוז חפצנו. "לוויני" ציווה על הנהג לעצור ואמר לו בהדגשה:

"רשום נא נסיעה זו על חשבוני הפרטי."

הוא עשה כפי שציווהו מארחי ובשעה שחתם ה"לוויין" שלי על החשבון שאל הנהג:

"מה זה, אדון... אתה כבר לא חבר המועצה?"