ניו יורק 13.1.72
הקשר שלנו עם יהדות ארצות הברית
שלג ראשון ירד בניו יורק וצבע אותה בצבע לבן. יפה במיוחד היה הפארק הגדול, הקבוע בטבורה של העיר, שהוא כעין אי-של-ירק וחתיכת טבע בין גורדי השחקים של מנהאטן. כאילו לבש הפארק פרווה לבנה ענקית.
מבעד לחלונות דירתם של רות ויוסף תקוע (שגרירנו באו"ם) הנמצאת בקומה ה-16, נראה היה הפארק כאגדה קסומה. העולם המתוסבך בו אנו חיים ואשר ניו יורק היא מרכזו המוכתר – השתרע לעינינו טהור וצח, כאילו הגיעה אחרית הימים ונתקיים "וחטאותיך כשלג ילבינו..."
בחדר האורחים התארחו אותו יום רק נשים. נשים מעודנות, חייכניות, לבושות לפי כל הצווים האחרונים. מין אווירה של סאלון צרפתי, בהבדל קטן שמדברים בו עברית, בעיקר.
*
רות, רעייתו היפהפיה של תקוע, ערכה "פת צהרים" לכבוד ידידתה, איה דינשטיין – רעייתו של צבי דינשטיין – הנמצאת בדרכה מן הארץ לוועידת ויצו-הדסה בטורונטו אשר בקנדה...
היו שם "רעיות של..." אבל בעיקר נשים בזכות עצמן, הנמנות עם חברותיה של איה מימי תלמודה בניו יורק. מסתבר שנשיאת-ויצ'ו-העולמית-בפועל, הגברת איה דינשטיין, עשתה שנים רבות בניו יורק כאשר למדה כאן באוניברסיטה ועשתה את ה"מסטר" שלה בחינוך, ומאז היא עומדת בקשרי ידידות עם מספר סטודנטיות מן הימים ההם שהיו לנשים חשובות ונשי אנשים חשובים בימים האלה. ביניהן היו גם נשים של עובדי הקונסוליה והשגרירות – שניו יורק הדביקה עליהן את התווית של העולם הגדול.
אולי זה טבעו של אדם הבא מארץ קטנה "והיימישית" כשלנו ושאינו נמנה עם "הקורפוס הדיפלומטי" והמוצא את עצמו במסיבה עם הנשים האלגנטיות והכמו-שבריריות השייכות לנוף – הביאו אותי במבוכה. עמדתי שם מסורבלת באוסף בגדים של "העיקר שיהיה חם", בנעלים כבדות של הליכה, ביום הראשון של שלג – והרגשתי את עצמי כמו פיל בחנות של חרסינה. ועם זאת היה "האני הלאומי" שלי מלא גאווה. חוזר ולוחש לי: "כל הכבוד לנשים הישראליות שלנו. הן ממש גבירות מן העולם הגדול..."
איני יודעת איך אתם, אבל אני, כאישה עובדת העומדת ברשות עצמה, לא ייחסתי מעולם משקל רב לפעולות של תנועות נשים בימינו. לעתים קרובות מאוד היה נראה לי כי חברות התנועות השונות עוסקות בדברים שונים מתוך חוסר מעש. שאלה הן תנועות טובות לגמלאות של חיים. למרות כל המפעלים הקיימים בישראל, שהוקמו בכספי תנועות הנשים בארץ ובחו"ל וביזמתן, נדמה היה לי שאבד הכלח על תנועות נשים. נשים עובדות בכל שטחי החיים, ונדמה לי שהשיגו את מלוא הזכויות וניתן להן להתפרנס בכבוד ואף להצטיין – והן מוגנות כאמהות. אגודות מקצועיות אינן "נושא מיני", בעולם של איגוד מקצועי – לשם מה לחזור להתחלה, לימים של מלחמה למען שוויון זכויות וכד', למה ליצור ולפתח ולשמור על הדסה, ויצ'ו, מועצת הפועלות, ארגון אמהות עובדות... כלום אין הן יכולות לפעול בתוך תנועות וארגונים כלליים ביחד עם הגברים?
המושגים קצת מתהפכים כאשר יושבים זמן מה בארצות הברית ורואים מה שנעשה כאן בין אחינו בני-ישראל. איך פועלים הוועדים של הקהילות ליד בתי הכנסת, איך פועלות המגביות השונות ומלווה הפיתוח, מה חלקה של האישה ב"שמירת הגחלת"... בלי הנשים היהודיות המאוגדות, הפועלות גם בשטח הרוחני וגם בשטח הפינאנסי, אני מעיזה לומר שהקשר שלנו עם יהדות ארצות הברית, המונה כפליים מכל יהודי ישראל – אולי לא היה קיים. שאולי אפילו היהדות לא היתה קיימת, בעיקר בין הלא חרדים.
תנועות הפיוניר ווימן, הדסה וּויצ'ו, "הדיויזיות" של המגבית, של ה"בונדס", נשי מזרחי, בנות-ברית וכו' וכו' – הם גופים פעילים, ערים וחשובים מאוד ומוכרים על ידי יהדות ארצות הברית, הציבור ומוסדות גם לא יהודיים. ומוכרים גם על ידי השלטונות. התחלתי לראות אחרת את המנהיגות של ארגוני הנשים בישראל – יו"ר בפועל של ויצ'ו העולמית, היא אישיות בעלת חשיבות והשפעה ומעמד, אולי כשל שר. לא בלי תיק – עם תיק. ומעשיה ראויים לתשומת לב ופרסום.
ועידת הדסה-ויצ'ו מתחילה ביום ראשון, התשעה בחודש ינואר, ותמשך שלושה ימים. התנועה מונה רבע מיליון חברות, בחמישים פדרציות, שישראל היא הגדולה בהן (90 אלף) ופדרצית האם.
כל פדרציה מאמצת לעצמה פרוייקט בישראל והיא "דואגת" לו. בתי ספר, בתי חולים, פנימיות, מפעלים חינוכיים שונים לצעירים ומבוגרים – אם תשימו לב, אולי לא יהיה נעים להיווכח שכמעט כל מפעל בארץ העוסק בכלל, מודבקת אליו תווית קטנה, באיזה שהוא מקום, האומרת: "נתרם על ידי.." או "לזכר..."
טוב לזכור שיש לנו עליה. אפשר לומר לעצמך – לא לי – לעולים נתנו. למען העולים...