11.9.75
"פרופסור ראסל, גם השבוע תצאו לראמללה?!" 

"בוודאי!" 

"חשבתי" גימגמתי אני, "אחרי הרצח בכיכר ציון, אולי מסוכן לנסוע..."

הפרופסור, משך בכתפיו מעלה, ראשו שקע ביניהן, כאומר: מה אפשר לעשות הרי צריך להמשיך. אי-אפשר להפסיק את הרפואה בארץ בשל מחבלים ומרצחים. להפך...

"אבל גם לא חייבים לנסוע אליהם. להזכירך – שבגדו בנו בעבר."

"אנחנו ערים לנושא. נזהרים. באמת, יעצו לנו לשנות שעות ביקור, ימי ביקור גם קודם לכן אבל אנחנו מוכרחים להמשיך. זהו בית חולים לילדים חולים מאוד, המובאים הנה ממש ברגע האחרון. והילדים האלה מצויים באחריות שלנו. לא מסורתי. עבודתי היא ביטוי התפילה שלי. 

כל ילד הוא בן אלוהים. אנו ערבים לחיי כל הילדים במדינת ישראל, גם לילדים ערביים. נקווה שהישוב הערבי יהיה ערב לחיינו..."

אתגר רפואי אנושי והיהודי

בערך כך אמר הפרופסור, יותר נכון, חייך לתוך שפמו, ורץ-טס אל המכונית שלו. פרופסור צעיר מארצות הברית רץ בעקבותיו, סטודנט בשנה האחרונה ללימודיו אחרי שניהם, ואני אחרי השלושה – והרינו דוהרים בדרך לרמאללה. כי היום הוא היום בשבוע בו מבקר הפרופסור מ"הדסה", ומנהל מחלקת הילדים שלה – בבית החולים היחיד בארץ לילדים – המצוי ברמאללה.

וכך, כשאנו דוהרים דרך ירושלים המזרחית, ואדי ג'וז, שועפאת, בית חנינא, מספר הפרופסור לסטודנט ולפרופסור הצעיר ולי, שבעצם, קיים מצב משונה בארץ: טרור שמנסים להטילנו לתוכו, ומין שקט וביטחון, שאין להם אח ורע בעולם. הנה במלחמת יום הכיפורים, בעצם הקרבות הסוערים ביותר, היו הגשרים פתוחים. ואנשים הגיעו מרבת-עמון, מכוויית, מסודאן, מסוריה – לחפש מרפא בבית חולים הדסה. העילה היתה ביקור קרובים – אך האמת היתה הרבה פחות רומנטית. סכנת נפשות בה. מחלות קשות. ורצים אם ואב עם ילדם הקטן, אל בית החולים של "האויב", וסומכים עליו שיביא מרפא ליקר להם מכל. לבן קטן.

"שלוש משפחות הגיעו דרך הגשרים. בית החולים מלא פצועים המובאים מן המדבר. מי שלא ראה בית חולים בזמן המלחמה הנוראה. בית חולים בזמן מלחמה מגויס כולו למאמץ שדה הקרב ושלוש משפחות על כל הצאצאים עם שלושה ילדים חולים כל אחת, מנסות להבקיע את חומת הגיוס הכללי, ומבקיעות אותו. במרכז הרפואי שרוקן חדריו כדי לקלוט חיילים משדה הקרב, מוצאים מקום לילדי שכנינו.

"ההורים נותנים אמונם בנו, בכוח הרפואי, בממשל ובמשטר ובסדר – ובאים..."

הפרופסור רואה בכך מחמאה. לו, לעמו, לארצו. עם זאת רואה גם את האנומאליה, ואולי את הנורמאליה – שאהבת הורה לילדו גדולה מכל האהבות, שחובת האדם לחולה עולה על כל החובות – שאם יכולנו לרוץ לאפריקות הרחוקות, שכנינו קודמים... הוא גאה לספר:

"הביאו אלינו ילד מחוסר הכרה דרך הגשרים. שנים-עשר או ארבע-עשר יום היה בלי שתן. אמרתי בלבי, הילד הזה ימות. אמרתי להורים – ננסה לעשות כמיטב יכולתנו. זה היה בשבילנו אתגר רפואי ואנושי ויהודי וזה בעצם המקרה הקרוב ביותר לנס – שראיתי מימי. אחרי עשרים ושניים ימים פתח הילד את עיניו. אחרי ארבעה חודשים שיחררנו אותו. כל הזמן היו ההורים כאן. ישנו כאן על הרצפה.

"אצלנו ישנים הורים עם ילדיהם. ישנות כאן אימהות יהודיות, ב"הדסה", ליד סבתות ערביות. אלה משגיחות על ילדי אלה. אלה טועמים מן התבשילים של אלה. הולכת כאן אחווה, שקשה לתארה, אחווה שאינה מסתיימת בין כתלי בית החולים. משפחות מבקרות זו את זו, ילדים מתידדים לכל החיים. רפואה משותפת, ואולי מחלה משותפת היא הדבק האנושי הטוב ביותר."

"כיצד נסתיים הסיפור של אותו ילד חולה כליות?"

"כשאביו הוציא אותו – אמרתי לו – כלום אין זה יפה שאנחנו יכולים לדבר זה עם זה, שניתן לעזור לבנך – אפילו שארצותינו במצב מלחמה?"

הדודה גולדה

אחרי הרבה חודשים הגיעה להדסה חבילה מרבת עמון. פתחו אותה בזהירות היאותה. בפנים מצאו תצלום גדול וצבעוני של הילד, שהפרופסור עומד לידו, ושניהם מחייכים. ומעבר לתמונה – "עכשיו אני מבין למה התכוונת. תודה."

אישה קשישה "קילטרה" ערוגת פרחים. התיישרה, השעינה יד על ירך – חייכה מלוא פיה אל האורחים.

"כיף חאליכ?" שאל הפרופסור היהודי, בהברה אנגלית כבדה, במיטב הערבית שלו.

"התחלנו את 'בית החולים' הזה מחדר, שניים. 'ארבע מיטות'... עכשיו הוא כולו שלנו. כל שתי הקומות, ארבעה רופאים, שתים-עשרה אחיות בוגרות בית הספר לאחיות של 'הדסה'. הנה – ראו את מח' רפואת השיניים – ציוד - המילה האחרונה ברפואה."

"המילה האחרונה ברפואה" היתה סגורה. הצצנו מבעד דלת זכוכית לראות. רופא השיניים בא מאי שם. פתח את הדלת. התאונן שחלק אחד נתקלקל ולא באו לתקנו. לא שלחו חלפים...

ציוד – המילה האחרונה. אך הרופא הערבי מצויד במעט מאוד תושיה. כנראה המחלקה המובטלת מעבודה כנראה אינה מטרידה אותו ממנוחתו. במעט רצון טוב החורג מתחום העובד השכיר – היה ודאי מוצא דרך לתקן, לוא היתה זו מרפאתו הפרטית... – חשבתי ביני לביני. הפרופסור, כנראה, לא היה שותף לדעתי. רשם לעצמו לכתוב לידידו מעבר לים, שישלח את החלף. לנסות ולבדוק שמא יש במרפאות הדסה, עד אשר יגיע אותו חלק. הרופא הלך אחרינו, נעל את הדלת, ונעלם אי שם.

"הם אינם מנסים לעשות שום דבר לעצמם, לבית החולים שלהם. – שאלתי – ראיתי שם מגבות מהדסה, כל הציוד שנתרם, לא נראה שמשהו נתרם על ידי התושבים עצמם.

"הם סומכים על דודה גולדה"... – תרם מישהו מן החבורה...

על דודה גולדה סומכים בכל בית החולים. כשנכנסנו לאחת המחלוקת וראינו סדינים חדשים ושמיכות פיקה – שאלתי אם ניקנו מטעם ההורים, הקהילה.

"לא, לא," אמרה אחת האחיות – כאילו זה היה לא יפה לו עשו כן "זה מן החכומה. מן הממשלה. למרות שבית החולים בראמללה כל כך חיוני, ועוסק רק בילדי השטחים, לא נוקף הציבור הערבי אפילו באצבע למענו. כמו שפעם הכל ניתן וציפו שיתן הדוד סם, כך מצפים עתה שתיתן הדודה גולדה...

נשים על המרפסת

סיפור זה אושר גם מפי האימהות, והסבתות, שישבו על המרפסת בשעת הביקור הגדול של הרופאים מהדסה והמתינו. לא להיות בדרך. לאפשר לרופא לראות. לכבדו בצימצום מקומו של ההורה-המודה ככל האפשר. יצאתי אל הנשים לחטוף שיחת-נשים, על טהרת הערבית מאולפן עקיבא...

היתה שם אם צעירה שכרסה בין שיניה, ותינוק שרופא אך זה ראה אותו, טפח על ישבנו בחיבה, והבטיח שהוא יהיה הרקולס.

"הרקו – שו?"

"לס."

"ליש?"

ויש אישה מכפר לרגלי ההרודיון. לא ירדו גשמים השנה. לא אצלם, בכל אופן. ובנה שלח את מעט הצאן לרעות בוואדיות ליד חברון – ונערה קטנה בתו נוהגת בצאן. באו מים רבים, שטפו את הוואדי. נכדתה היתה מנותקת מן העולם במשך שלושה ימים ושלושה לילות. כשמצאו אותה קדחה כמו מדורה.

היתה שם אישה גדולה מכפר אחר, גם הוא ליד חברון. העידה על עצמה. פעם, בשכבר הימים, היה ביתה בפלוג'ה. התדעי היכן היא פלוג'ה – 'הלכית' שם קרית-גת. הרבה כאב היה לה כל השנים: לזכור שנדדה מביתה, מאדמותיה נדדו היא ובני ביתה ובית אביה ובית בעלה. הרבה כאב הלב. הלכה לשם אחרי המלחמה ולא יכלה להכיר. הו-הו איזו עיר בנו שם. אילו בניינים. כבר אי-אפשר לדעת מה היה שלה ומה היה של משפחתה. אספלט העיר מחק את האדמה. הרבה כאב לב. עכשיו – הצילו כאן את הנכד שלה. מה תעשה? איך תכעס? הרופא היהודי הזה, הרופא הגדול הזה, הציל את הנכד שלה. הלב רוצה לכעוס, רוצה לכאוב. אבל לא יכול. "בראשי אני נשבעת – יה סית, שמן הלב אני מדברת..." – אמרה וראשה הגא יושב על צוואר גבוה, מין צוואר מלכותי על כתפיים גאות. לא פלאחית, נסיכה! שאם גם לא חשבה מה שאמרה היה נעים לשמוע.

תמיד – הוסיפה – תמיד היתה ידידת היהודים. אחר כך, אחר כך, ככה. יש ידידים יהודים אבל יש כעס לממשלה שלהם. עכשיו – התבלבלה. הנכד הוא ליבה, הנכד הזה הוא עינה, רוחה.

"איזהו הנכד שלך?"

"זה הקטן ההוא, שבוכה כל הזמן, עראפאת הקטן. אל תבכה עראפאת. אל תבכה. מה אומר הרופא – הא – זה יעבור, יחלים?"...

ועראפאת בוכה

ועראפאת בוכה. הוא מיילל כל הזמן. עד כמה שידוע לי אין זה שם מקובל וסבתו הודתה ביותר מקמצוץ גאווה שהוא נקרא אחרי "עראפאת הגדול". לא קשה לנחש למי נתכונה. גם עראפאת הקטן דורש תשומת לב, ועד שלא באים אליו זועק, בועט ובוכה, והפרופסור אומר לו בנחת, שקט עראפת'לה, ראינו אותך בשבוע שעבר. הוצאנו אותך מן הסבך. סבלנות יגיע גם תורך. אחות, אמרי לו שיהיה נחמד ויחכה בנימוס – הוא אומר בחצי לשון, אבל עד אשר לא ניגש הרופא ולא לקח אותו בידיו הטובות, הקשובות לגוף הקטן הנאבק בחוליו, המבינות את לשון הילדים, יותר מאשר יודעים הילדים עצמם, לא נרגע.

"את רואה למה באתי הנה – לוחש לי הפרופסור הצעיר מאמריקה – כדי להיות על ידו...

התשלום – סימפטיה

עשרים וכמה ילדים מאושפזים בבית החולים ברמאללה, וכאותו מספר ילדים ערבים מאושפזים בבית חולים "הדסה", ותמצאו ילדים ערביים בכל בתי החולים בארץ ישראל. ולא רק ילדים ערביים – גם נשים, גם יולדות, גם גברים, גם זקנים. אין כמעט מחלקה בה לא נמצאים חולים מן השטחים. ערבים מגיעים מכל ארצות ערב, וזה לא כבר הגיע חייל מצרי שנפצע בסיני, הגיע לקבל טיפול במחלקת השיקום, לאחר שלא הועילו לו בבתי החולים במצרים – ובא דרך הגשרים לחפש שיקום אצלנו. לא שבוי, חייל נכה בא במלוא הגאווה, מסר היכן נפצע, הבין שהוא זכאי לטיפול חינם, כפי שניתן הטיפול לכל הערבים המגיעים אלינו. וטיפל בו – מי? טיפל בו עולה מ... רוסיה הגדולה... עליה גדולה כל כך בעיני הערביים...

מרפאה על המדרכה

מבצעים גם ניתוחי לב פתוח, חינם אין כסף. מנתחים ניתוחים יקרים מאוד. וקצת תמוה, למה. למה לא גובים תשלום. האם רק עניים לוקים בלבם?! אך, כמובן, שאין זו שאלה המופנית אל הרופאים. זה עניין של מדיניות, של הנהלה.

הפרופסור שלנו לא ידע לענות. למה אין הכווייתי או הירדני צריך לשלם בעד הטיפול הרפואי שהוא מקבל ע"י שירותי הבריאות הישראליים! הוא וכספים אינם הולכים ביחד. הוא אחד הבודדים שאינו עוסק בפרקטיקה פרטית. הוא מקבל משכורת רק ב"הדסה" ועובד בבית החולים ברמאללה ללא תמורה כלשהי, אפילו לא תשלום בעבור הדלק – הוא צוחק (כך שהוצאות הייצור חייבות במס או לא חייבות במס, אינן מעניינו). כ"כ הוא מנהל את המרכז הירושלמי למען הילד – האחראי לכל ילד שנולד בירושלים, ועובד גם בקליניקה חדשה שנפתחה אתמול בוואדי-ג'וז בירושלים... הוא מהלך בעיר הקודש כמו על עננים. נראה קצת תמהוני בנוף החומרני שלנו, קצת יוצא דופן, מעורר הערצה מהולה בכעס, על שאיננו יכולים להשתוות אליו. על שהישראלי מוכרח לדאוג לצרכיו החמריים. זרי תהילה, ושנות עבודה בארץ אחרת – לא ישלימו לו את המשכורת. לא יתנו לו להיות עוסק ברפואה לשמה בלבד...שמו הולך לפניו, בין הורי הילדים המוכים, בין הילדים המפגרים, בין הילדים עם שיתוק מוחין, בין הילדים שנשארים קטנים תמיד... 

שמו הולך לפניו בין ילדים חולים כרוניים, ובין ילדים במחלות אקוטיות, שחלו והבריאו במחלקתו. בין ילדים יהודים ובין ילדים ערביים. שם, הפך לאגדה. ומי שילך פעם עם הפרופסור שלנו לעיר העתיקה, ויתפנה לשתות ספל קפה אצל אחד הסוחרים, יראה חזיון שלא ישכח במהרה. איך לפתע יעמדו סביבו גברים ונשים, ומאי-שם יופיעו גם ילדים, והמעגל הצר בסימטה הצרה יצמיח תור ארוך של ממתינים. והפרופסור שלנו מודה, בכל הענווה, שזו הגדולה במחמאות, ומפניה הוא אינו מחוסן. הוא עומד ורואה את הילדים, בזה אחר זה, מזמין אחדים לביקור שני בבית החולים, מציע לגשת למרכז הירושלמי, או שולח לרמאללה.

כאשר ניתן – מטפלים ברמאללה, אך כאשר המחלה סבוכה יותר מבהילים את הילד ל"הדסה" ושם בין הילדים האחרים והאימהות האחרות, הסבתות והסבים, בין פרוזדורי בית החולים בירושלים נרקמת מציאות חדשה, אשר מופרעת כמו השבוע ע"י צופרי האמבולנסים מכיכר "ציון".