11.7.75
לפני הכניסה לבניין הכנסת הזדנב תור ארוך של ממתינים. עמדו מלונאים של בתי מלון ריקים, שמקווים להיוושע מטיסות שכר; פקידים נדרשים עם מכוניות צמודות שלפתע תפסו את הפרינציפ ושערם סמר; בעלי מלאכה ששיגרו הנה נציגים אך בכל זאת באו גם בעצמם; מורים בחופשה; הורים שרוצים להראות לילדיהם את בית המחוקקים וקומץ תיירים שעוד מגיעים אלינו ובאים לשאוב נחת במה שמייצג את "הבית השלישי".
וכמובן, בעלי רכוש, ובעיקר אנשי אדמה, מושבים. גם הם שיגרו הנה את נציגיהם שיריבו את ריבם, יסבירו, יצעקו, אך בכל זאת באו לראות בעיניהם הם מה קורה להם, מיציע הקהל, שמא תתגנב בכל זאת ידיעה כלשהי ממרתפי ועדת הכספים לזירת "התיאטרון הפוליטי".
הם דמו לבעלים קשישים שאשת נעוריהם ידעה עדנה בבלותה, והיא מוטלת בחדר הלידה, מופקעת מהם בציריה, ו"רופאים" קובעים את גורלה וגורל הוולד, והנה אולי בכל זאת תיפתח הדלת והם יקפצו וישאלו "מה נולד? מה שלום היולדת?"
מוטב לא לשאול. שלום היולדת לא טוב. היא תזקק לטיפול ממושך ביותר אחרי לידה זו, ומי יודע אם תשוב אי-פעם לאיתנה. ושלום הוולד? – מה יש כאן לדבר? הרופאים לא יגידו לכם, אבל לפי מראה עיני ומשמע אוזני, וככל שהסבירו מומחים לעניין (לא פרופסורים) הוולד בעל מום שיצטרך להינתח בלי סוף, וגם אז לא יהיה בן אדם. נחת לא נרווה. הנחמה היחידה – והנוראה – היא שבעלי מומים כאלה אינם מאריכים ימים. הוולד ישבוק חיים לכל חי ותיוולד רפורמה חדשה...
ישמרנו האל. עוד רפורמה כזו ואבדנו.
בורשט עם "קארטופלעס"
להסביר לכם על מה סמכה ידיה ועדת הכספים של הכנסת? אני מרגישה קטנה בהשוואה לכל עולם הגברים הידענים, הסוחרים, הכלכלנים, חברי הכנסת, עורכי הדין, השרים, מנהלי העסקים. מי אני שאבוא ואסביר, שעה שעלי לעסוק ב"דברים יפים" כמו פרחים, אהבה, ספרות, גבוּרה...
האסון הוא בכך שיפי-הנפש מטעם עצמם ויפי-הנפש מטעם הזולת וכל אנשי הרוח האמיתיים יצטרכו לשלם את מה שיחליטו אלה שעוסקים בחומר. מוטב אפוא לרדת אל שוק החיים בעוד מועד. במילים יפות לא נוכל לשלם את המסים הדרקוניים שהוטלו על דירותינו, על דירה שניה שנתפתינו לחסוך כדי להבטיח את עתיד ילדינו – מה שיישאר לנו מן המשכורת הרפורמית המוגדלת לאחר תשלום המסים והריבית עבור הפיגורים בתשלומים, יהיה פשוט לעג לרש. במילים יפות לא נוכל לשלם עבור המצרכים במכולת, הדלק למכונית, לימודי הצאצאים, שלא נדבר על ספרות והשתלמות.
בין "בורשט" עם "קארטופלעס" ושאר מעדנים יהודיים במליאת מזנון הכנסת, הצלחנו לתפוס את ח"כ יחזקאל פלומין, המבין את העסק אולי יותר מאחרים, בהיותו רואה חשבון היודע לראותו לא רק על הניר. אלא "בשדה". הוא איש הליכוד, שגם ההתיישבות העובדת חייבת לו הרבה תודה, גם חברי הקואופרטיבים וגם השכל הישר. והרי לפניכם שיחה קצרה איתו, שהתנהלה בהפסקה בין אישור מס רווחי הון לתשלום מס הכנסה על הוצאות רכב לצרכי עבודה.
מן הקל לכבד
קל. מכוניות. קל להגיד. "מה הוחל, מר פלומין, ומה זה אומר?"
"פה, נכשלנו. קול אחד הכריע. היינו תשעה נגד עשרה." הוא מקנח את מצחו. בקיצור הקיצורים הוא מסביר, שאדם שמוסד מסר לרשותו רכב יחויב בעבור ההנאה הפרטית שהוא מפיק מאותו רכב כאילו נוספה לו הכנסה, ואותה הכנסה תהיה חייבת במס. עובד כזה, שיש לו, לדוגמה, מכונית "פיאט 1400", יתווספו להכנסתו כדלהלן:
כל ההוצאות. הקבועות, כמו רשיון, ביטוח צד שלישי, מס רכש בערך 2,636 ל"י; ריבית תיאורטית (שהיה יכול המפעל ליהנות ממנה לולא קנה את המכונית הנ"ל) 1,575 ל"י; פחת (ערך המכונית יורד במשך השנה, והעובד נהנה ממנה) 7,500 ל"י; (נעגל את הסכום ונקבל הוצאות עומדות, הנוספות להכנסתו של העובד – אחד-עשר אלף ל"י) 11,711 ל"י; בזה עוד לא תמה הפרשה. אלה הן רק הוצאות עומדות. ומה בדבר הוצאות שוטפות, כמו דלק, תיקונים, רחצה, חניה לצרכי הנאתו הפרטית? את אלה מעריכים באלף קילומטר לחודש, ומעגלים לסכום של 6,000 ל"י.
ובכן, עובד בכיר שהועמדה לרשותו מכונית צמודה כאילו קיבל תוספת שכר של 18 אלף לירות (אם יש לו מכונית קטנה; במכונית גדולה יתוסף הרבה יותר, וחברי הכנסת הנכבדים בוועדת הכספים דנו בכל סמ"ק של נפח מנוע בבקיאות יוצאת מן הכלל). אל בהלה, פקיד בכיר עם מכונית צמודה; אתה לא תצטרך להחזיר את הסכום הנ"ל לאוצר. זה רק יתוסף למשכורת שלך וממנה תשלם מס הכנסה. וכי מכונית פרטית אינה עולה? למה יהיה מצבו של הפקיד הבכיר טוב מזה?
אפשר לראות בהצעה הזו גם את מידת הצדק, אלא שהערכה זו כלל אינה בטוחה, ובתוך כל העיסה הזו בוללו גם אנשים שהמכונית אצלם היא אמצעי ייצור, ואותה מידה ינהגו גם בבעלי מפעלים המחזיקים מכוניות לצרכי עבודתם, בעלי מלאכה, רופאים, וגם עיתונאים.
אני מתפלאה, שלא עשו אותו הסדר גם ביחס לנהגי מוניות..."
בשלב זה," סיפר החבר פלומין, "אמרתי: 'ראו, אדם נהנה ממכונית צמודה גם לצרכיו הפרטיים, למה לא ישלם? אני מציע, אפוא, שתוסיפו גם את משכורת הנהגים. אדם שיש לו נהג, שר, מנכ"ל וכו' נהנה מעצם העובדה שיש לרשותו נהג פרטי, המסיע לעתים קרובות גם את אשתו, גם קצין צה"ל כנ"ל. אני מציע אפוא להוסיף להכנסתו החייבת במס של העובד הבכיר גם את משכורתו של הנהג...'
"ישבו חברי הוועדה וחשבו. אולי חייכו, לבסוף דחו אותה משום... שאינה נכללה בהמלצות ועדת בן שחר.
וכך נתקבלה החלטה שיודעים מראש שאינה בת-ביצוע. הצעה שנבעה מקנאה, מקטנוניות, אשר תסבך כל אדם הנזקק למכונית לצרכי עבודתו להיות בראש וראשונה פקיד רישום לכל תנועותיו. על כל תושב בארץ הזאת ישבו רואה חשבון, עורך דין, מזכירה – שיוכלו לדווח על תנועותיהם, ולהתדיין אחר כך עם מס הכנסה, ועדות כנסת וכד', שיואילו לרדת מן האולימפוס האקדמי ולראות מה נעשה בארץ...
"מצד שני," מוסיף להסביר יחזקאל פלומין "השד אינו נורא כל כך. ישנה תיקרה של מס הכנסה שלא תעלה על 50 אחוז, והבטחה שמס ההכנסה נטו לא ירד."
"שמחת זקנתי," אני אומרת "שמחה לבעלי הכנסות ענקיות והנצחת המשכורות של קבוצות הסחטנים. ומה נשמע בחזית ההלאמה ורווחי ההון?"
בוא נתפשר ויהיה כבר כפי שאני רוצה
פה מצטרף לשולחננו גם מר שמחה ארליך, ואוכלים אבטיח ואחר כך מנה אחרונה על שולחן יו"ר ועדת הכספים ישראל קרגמן, ומצטיירת תמונה תמוהה ביותר. אם גם האיום של הלאמת מחצית הרכוש ירדה מן הפרק, קנו כל חברי ועדת הכספים חתול בשק, ומוכרים אותו לעמך ישראל כהצלחה.
הצלחה של מי? לפי עניות דעתי לא של ה"ליכוד", המתיימר להיות גם נציג המעמד הבינוני, העצמאי, ובעל הרכוש, ולא של נציגי העבודה והשמאל, לא של אוצר המדינה ולא של האזרח.
"ידענו שבמשהו נהיה מוכרחים לוותר", מסבירים אנשי הליכוד. "המיסוי הישיר על פירות עבודה יורד, ומוכרחים להעלות את הכנסות המדינה ממקור אחר, ומקור אחר הוא רווחי הון. ראינו שלא יסכימו לחלק את התקופה שינהגו עד היכנס החוק לתוקפו לפי השיטה הישנה, ומאז נכנס החוק לתקפו לפי השטה החדשה ורצינו גם לפשט את התהליך. ואמרנו: "הנה לפניכם הצעה, הצעה פרטית של ח"כ פלומין, שלפיה ישלם אדם עבור נכס שנרכש עד שנת 1948 – 10 אחוזים ממחיר המכירה, עבור נכסים שנקנו בשנת 1949 – 11 אחוז, ב-1949 – 12 אחוז וכך הלאה עד שנת 1963. משנה זו ואילך יחויב הרווח במס לפי הצעות הרפורמה (עד 50 אחוז, אבל כפוף למדד ריאלי). כלל זה יחול הן על רווחי הון והן על שבח מקרקעין."
התחיל ויכוח סוער ועמידה על המקח, ואז התפשרו ובמקום 10 אחוז מס שבח בעת מכירה על נכסים שנרכשו, עד שנת 1948 הביא יו"ר ועדת הכספים הצעה משלו, של 12 אחוז מהרווח. צחק יחזקאל פלומין בלבו והסכים לפשרה, שבעצם היתה כרצונו, שכן 10 אחוזים מן המחיר או שנים-עשר אחוז מן הרווח – מה עדיף לאדם המוכר?! צריך לדעת לראות חשבון, מה יש להגיד.
אולם ההבטחה שהחוק לא יחול רטרואקטיבית נשארה רק סיסמה.
משנת 1963 ואילך יצטרף הרווח על מקרקעין ורווחי הון להכנסתו של האזרח, לאחר שישלם את מסיו השוטפים והנוראים ולאחר שישלם את מס השבח, השיטה אינה פשוטה, אינה מובנת לאדם בינוני, לא לעורכי דין, ולא למרבית רואי החשבון, ולא לפקידות העוסקת בזאת. זו שיטה מסובכת, שתצמיח עוד גדוד שלם של "מומחים" לנושא, שיישבו על גבו של משלם המסים, ובנוסף לכסף ולכאב הלב הכרוך בכל תשלום, יהיה מסובך בבירוקרטיה מסובכת ובחישובים מסובכים שייעשו בידי אחרים, ועלולים לסבך את הנישום אפילו יש לו מלוא הכוונות הטובות להיות אזרח הנשמע לכל הוראות החוק...
ולבתי-משפט תהיה עבודה ויהיה עינוי דין, ויהיה על מה לכתוב בעיתון.
מה דינו של בעל רכוש שאינו מוכרו?
לדעת שמחה ארליך ויחזקאל פלומין ויצחק מודעי, ולדעת אנשים בקיאים בשבח המקרקעין יוכל להקטין את מספר עובדיו, אבל רווח זה במשכורת לא יפצה על ההפסד של מיליונים ומיליארדים. וכיוון שלא תהינה עיסקות, ספק אם האוצר יכסה את ההפסד שייגרם לו בשל ההקלות לשכירים.
ערימת האגוזים
המזנון סואן. המלונאים שראינו בחוץ הגיעו איכשהו למזנון, באו גם שרם ובן-ארי. יושבים אלה ליד שולחן אלה. אינם מדברים ביניהם. זרים. עוינים. הם מחכים לתורם לראות את שר התחבורה גד יעקובי. המתח רב. שותים קפה.
ליד שולחן אחר יושבים שנים מכפר יחזקאל: כואבות להם המכוניות, אבל כבר מאוחר. הפור נפל.
ישראל קרגמן משוחח עם הרב לורנץ המגייס תמיכה לנקודות למען ילדים. רוצה להגביר את הילודה. גם דוד בן-גוריון רצה בכך. ראה את שצופן העתיד בלי ילודה מוגברת.
גברת ברקאי, האחראית למזונות במשרד הביטוח הלאומי, מעדכנת את ח"כ גז, אחת הוותיקות בכנסת, אישה גדולה המוסיפה נופך של צבעוניות למליאה של המזנון. מעל לכל עומד רחש הרפורמה – מכוניות, נקודות, מסים, פטורים. לא נזוז, כן נזוז, מניין? מן הגבולות? פה מדברים רק על גבולות של מסים.
בא אחד מגיבורי אצ"ל, אולי לח"י? הוא בא לנשום חרות ישראל ביום השנה לז'בוטינסקי. יום הולדת, יום קבורה, יום העלאת עצמות – אני מתייבשת לשאול. גאולה כהן באה לשבת. לידו. הקולגה שלי נראית אובדת בג'ונגל הזה של מאכלים, אורחים, אינטרסנטים, גובי מסים, גובי אריות...
בלפתן הלכתי לברך את י. קרגמן על שהתעלה על הסוציאליזם בימינו והביא הצעה מתחשבת בעמך ישראל, גם במעמד הבינוני...
"פרלמנט לא יכול לחיות על כידונים. חיפשתי פשרה, בייחוד פשרה שתתחשב בוותיקים. עשיתי מה שעשיתי לא רק כדי לבוא לעמק השווה עם ה'ליכוד'. פשוט גם בשביל החברים שלנו. למען המערך היה לי עניין. ההתיישבות, כל ההתיישבות העובדת היתה נגד. לא הניחו לי. לכל מקום הגיעו חברי כפר ויתקין, נהלל, מניין לא? אמרו: 'קרגמן, זה לא ילך! המשק שלי היא הפנסיה שלי."
"אמרתי להם כמו שאמרתי לעיתונאים: 'זו ערימת אגוזים'. אני יודע שהמלצות ועדת בן שחר אינן דבר אידיאלי, אבל אנחנו חייבים להיאחז באיזה דבר מוצק. תוציא אגוז אחד מן הערימה וכל הערימה תתגלגל. אנחנו לא חלשים. אנחנו חיים בארץ הזאת, ויש לנו בנים וקרובים ובתים, ואנחנו זקוקים לכל הדברים שזקוקים להם אנשים. ניתן לזה לרוץ. עם הזמן נבחן, נשמע, נתקן."
מס-קנס
יצא חבר נוסף מוועדת הכספים, של צערי איני יודעת שמו, יצא ומחה עיניו ומיצמץ בהן, ישב ושאל: "מה נשמע?"
"אתה צריך לדעת מה נשמע?"
"איך אני יכול לדעת ואני יושב סגור? מהבית לכנסת, מן המליאה לוועדה, מן הוועדה למיטה כמו פגר. לפעמים צריך גם להופיע באיזה אספה, רצים לשם כמו שיכורים וישנים בדרך. מה יודעים מה שנעשה בחוץ?"
לקח את העיתון וניסה לדעת, אך נֵרדם.
ובכל השמחה והששון הזה הסתובב מר נוידרפר. הממונה על הכנסות המדינה, כמו חוגג, בגיזרתו החדשה, הרזה, שהרפורמה כנראה תרמה לא מעט לשיפורה... הסכימו, החליטו, מעבירים לקריאה שניה ושלישית, המדפיס הממשלתי כבר עובד ועוד לא נשמע כדבר הזה ליעילות! בחמישה-עשר בחודש, היא תופיע כבר ברשומות – הרפורמה תכנס לתוקפה.עידן חדש ייפתח בישראל.
עידן של מס-קנס אמת. תבוא עליה גדולה, יהיה נעים לדעת שאתה גר בדירה ששווה חצי מיליון לירות ויהיה מחיר הקרקעות יעלה, שכן תהיה בנייה קדחתנית ויהיו זקוקים לדירות לעולים רבים מארצות הרווחה, אמריקה, דרום אמריקה, צרפת, שווייץ, בלגיה.
חלומות ורודים
לעולם אין לדעת. הנה הכירו באש"ף בשווייץ, וזה רע מאוד ליהודים שם, וטוב מאוד לישראל הנבנית תמיד, על אסונן של קהילות.
אולי, עם הפעלת חוקים המקרבים את הסוציאליזם בימינו, ייאורו עיני ברית המועצות ותראה בנו סוף סוף מדינה-אחות, בעלת ברית נאמנה לא רק בדיבורים אלא במעשים; יחדשו איתנו את היחסים הדיפלומטיים, יזרימו עליה יהודית, ונשק, ותרבות, וחופש הפרט – ואז מי יצטרך לרכוש?
וסוף סוף יבוא הסוף לתלות שלנו בארצות הברית. ושוב נדע מי בעצם הצד שכנגד, עם מי יש לנו ויכוח על שטחים, נסיגה, ויתורים? ארצות הברית תצא מן המשחק ויהיה שקט, אם ירצה השם.
"אל תגזימו, אל תגזימו, מה לנו ולכל האריות האלה? אנחנו לא עוסקים במדיניות הגדולה. בשביל זה יש רבין, קיסינג'ר, בגין ואלוהים.