5.6.70
חווה צלצלה שאבוא איתה לאזכרה. כן. כבר שלוש שנים עברו מאז נפל ארנון לבנת. הטייס הראשון שנפל במלחמת ששת הימים...

ושוב יתאספו בבית ההורים הידידים והקרובים ומעט מחבריו. עוד אני רואה את מסע ההלוויה. אז בא כל הכפר, כל עמק חפר בא והלך אחרי ארונו של הצעיר הנערץ, בהיר הפנים ובהיר המבט, וחי כזה. איך, איך ייתכן שארנון, שפיו מלא צחוק ושירה ולצון וחיבה איננו ולא יהיה. 

חברים ליוו אותו. טייסים כמוהו ופקודים. עכשיו באים לאזכרה פחות. כבר עברו שלוש שנים. אכן... וכבר הולכים לאזכרות של לא-מעטים מאלה אשר היו בין הלא מאמינים שארנון איננו. אשר היו בין מלוויו...

ילדיו של ארנון גדלו בינתיים. ואביב הוא כבר נער ולומד בבית הספר, ואריק, שנולד אחרי שארנון אביו כבר לא היה, יהיה בעוד חודש בן שלוש והוא יודע לספר סיפור שהמציא, שגם לו יש אבא. טייס. אבל חולה.

ואביב, כבר אינו נשאר כמו תקוע בתוך האדמה, למראה טייס עובר בשכונה. הוא כבר חדל לצייר מטוסים וטייסים נופלים – אבל מדי פעם חוזר ושואל: 

"תגידי, אמא, מה יהיה. איך זה יהיה כשפתאום תפתח הדלת ואבא ייכנס..."

שלוש שנים זה זמן רב. ובכל זאת – הלב לא התרגל עוד לראות את הקומנדקארים הנוסעים באמצע היום עם פנסים דולקים, וצעירים יושבים סביב חברם המוטל, ארשת פניהם רצינית, ורוביהם מכודנים. וכבר אי אפשר להביט בפניהם הצעירות והצוחקות כל כך של ילדינו המאמינים המביטים אלינו מתוך העיתונים. 

הלבקש מכם מחילה?