פסנתרים

18.11.60
בחדר לבן של שלוש מיטות מלבינות, שכבו השלושה. שלושה גברים בפיז'מות לבנות זהות, מכוסים בסדינים לבנים זהים, במיטות-ברזל גבוהות וזהות, - הכל היה זהה אצל השלושה, אפילו המיחושים – מיחושי הלב, לבד מעברם. כי כשפושטים את העבר ביחד עם הבגדים הפרטיים שנשארים למשמרת במלתחת בית החולים, מה נשאר? נשאר שוויון חסר פרצוף כמעט, כזה שיש לתינוקות "הטריים" שיצאו זה לא כבר להסתכל בבילבולו של עולם. אצל הזקנים קוראים לו – לשוויון הזה – אלמוניות.

ושוכבים אותם שלושה אנשים זקנים, שווים לפני אדם ובורא, כתינוקות בני-יומם, - ואין להם במה להיאחז אלא בעברם.

נאנח זה שבמיטה האמצעית, והוא הוותיק שבחדר, באנחה כזו טובה ומנחמת: "אי, יהיה טוב, אומר אני לכם יהיה טוב! כאן רופאים נפלאים, ואחיות – מלאכים, ביילינסון זה לא בית חולים, זה גן עדן. רק קצת סבלנות – ויהיה טוב."

נוטש זה שליד החלון את העיתון שהחזיק בידיו ולא קרא בו, והן רועדות עכשיו – הידיים. "מה יהיה טוב, הא? בשבילי – זה נגמר. הכל נגמר. אני, פסנתרן אני. ואתה יודע, ידידי, מה זה להתפרקד על מנענעיו של פסנתר, מה זה לחוש את הפסנתר הגדול הזה נכנע לך, מיילל, רוטט ומרקד, ונאנח ושר תחת אצבעותיך, בכל אחד מעצביו – מנענעיו. ואחר כך לצנוח סחוט לקריאותיו של קהל מתפעל?...

זה כמו, זה כמו, זה כמו – לאהוב אשה. זה כמו לחמוד בידיך את גופה הרענן והבשל, המתנגד תחילה ואחר כך זועק נכנע מתוך הנאה..."

"טפוי!"... יורק האמצעי יריקה ללא רוק והוא כולו מלא זעם.

ואילו האחרון, זה שליד הדלת, מערפל את עיניו ומעביר קצה לשונו על שפתיו החיוורות. "אה, אה!..." הוא נאנח; "פסנתרים..." הוא כמו גונח. "ההוא היה מחבק פסנתרים. מה אתה מבין – מה זה לחבוק פסנתרים. האם מימיך עשית יותר מאשר להעביר אצבעות על שניו הלבנות. חה-חה! הכתפים האלה, והגב הזה שלי, סחבו עליהם את טובי הפסנתרים בעולם. פליילים, ובליטנרים, וסטיינוואים, ופיאנינו, וכנפיים… לקומה השלישית, לקומה הרביעית, אפילו לחמישית. והם היו מגיעים כמו בובות. בלי סריטה, בלי קלקול, שערה לא חסרה להם. – ועכשיו..."

והסבל הגדול והאלמוני בכה מגעגועים.