"פפטצ'ה"

26.12.69
פעם קראו לאותה מחלה, "פפטצ'ה." מי שלא חלה בה, לא נחשב לישראלי. על כן היו מקבלים אותה בהכנעה ובצידוק הדין ואפילו במעט גאווה.

משהו הדומה לקדחת, שהיתה מגביהה קומתו של יהודי גלותי והופכת אותו לחלוץ מייבש ביצות. ההבדל בין הקדחת לפפטצ'ה, לבד מן העובדה שהאחרונה היא מחלה קלה יותר, הוא בזה שהקדחת חוזרת. כאילו הפפטצ'ה אינה חוזרת. כל שנה היא באה, וכל פעם היא סנסציה בלתי רגילה.

באיזו הנאה עונים לך בכל מקום שאליו אתה פונה, "מצטערת, מר כהן חולה. שפעת..." אחרי שבוע עונה לך כהן מנוזל, "מצטער, המזכירה חולה – שפעת." "אשתי חולה, בעלי חולה, הילדים, חולים, כל הבית שלי חולה, כל המחנה שלנו חולה." גם כל מחלקי הגז חולים... ועכשיו התחילו טכנאי הרנטגן לחלות – השביתה כבר נגמרה, מותר. בקיצור: כל הארץ מתעטשת, משתעלת, מכעכעת, יושבת בבית מול הטלוויזיה. ומשתעממת. ניתן להשיג כרטיסים לכל המופעים, אפשר ללכת לפתיחת כל המסעדות הצרפתיות, יקבלו אותך בחפץ לב, אפילו חינם אין כסף – והכל לשווא. יושבים בבית ונאנחים. רק אישיות אחת מסוגלת היתה להוציא המונים, לתפוס אותו בציצית ראשם ולטלטלם עד ללוד – רחמים.