פרוטקציה

22.2.63
אחד עלוב נפש. צנום, קטן עוד יותר ממידות גופו הקטן וצער אלפי שנות גלות כמו רובץ על כתפיו ומושך אותן מטה, מטה. מתמשך הצוואר הדקיק אל הגוף, במורד תלול, כאילו היה צווארו של בקבוק ולא רכב על כתפי גבר. עומדות הרגלים על הרצפה השכורה, כמבקשות מחילה על ההטרדה ורק הידים, ידי חייט, חיות וזריזות, כאילו לא לו.

"דש צר, אזוי, אוט אזוי" ממלמל הוא בינו לבינו, ותוקע אגודל מתחת ל"דש בדרך". האצבעות עושות משהו לשולי סתם אריג ההופך לפתע לדש גמיש וגנדרן וגא. בתנועה נמרצת מעבירות הידים החייטיות את הכתפים הנוטות משום-מה תמיד לאחור – קדימה. כל המכלבים, כל התפרים הלבנים המסורתיים, בטנות וצמר-גפן, ושיער דוקרני ושאר תפורות וטמונות, שנראו עד כה כמשחק בלבולי לטימטום חושיו של הלקוח, פתע היו לאגודה מאורגנת במעיל אחד.

הלקוח מבליט חזה, מעקם ראשו לצדדיו ובעין פוזלנית ביקורתית, מודד את בבואתו בראי כמו שמודדים זר שזה עתה פגשוהו.

"תאמין לי, אדון, אפילו באלנבי לא יודעים לעבוד ככה – נאנחת זוגתו של החייט – "ובאלנבי היו לוקחים מחיר! ופה, לא למות ולא לחיות. אוי ויי איז מיר."

כמו כבו האורות. התפרים השמאליים, מהם עשוי החייט-האמן, נגלו לעין. נתקלף המקצוע והופיע האיש. קטן ועצוב. אפילו ידיו נראו שייכות מאוד לו.

"לו היתה לנו איזושהי היכרות בחלונות הגבוהים" – נאנחת האישה ומביטה שוב באיש המודד חליפה. שמא, שמא! שמא בכל זאת יופיע פעם בביתם איש מהחלונות הגבוהים, אחד מן ההסתדרות או משהו כזה. מוישה שלה תפר בשביל קצינים ושופטים בוורשה. מוישה שלה ניצל והציל אותם מיד המרצח הנאצי הודות לאצבעותיו הזריזות. הוא יודע לעשות מעשה אשף בשתי ידיו – אז מה יש? יום אחד יופיע, בוא יבוא הגואל,ישר לביתם. יזמין חליפה, מוישה יתפור, האיש ימדוד, יביט בעין אלכסונית אל בבואתו ויאהה והוא בעצמו יגיד, פשוט בעצמו:

"אתה, אדוני, צריך לפתוח סלון ברחוב אלנבי!"

"נו, נו" – תגיד בת הזוג – צריך רק עין של מחט. עין קטנה ביותר תנו להם והם כבר ישחילו החוט...

*

אבל איפה יקח מוישה החייט הכרות כזו בחלונות הגבוהים של מחלקי שיכונים, כשכל לקוחותיו הם "ירוקים" כמוהו. תלויים על בלי מה. אשתו לא "פאני" והוא לא אקדמאי ולהיכנס כך לאיזה משרד ממשלתי ולהלום באגרוף על השולחן – – – אין לו אגרוף ובכלל – גם לו היה לו כזה, לא הוא יעשה דברים כאלה, כי "במקומותינו אין עושים כך. ומי אני ומה אני..."

מאז ברח עם זוגתו מעיירת הפיתוח העצובה והחשוכה, בה נחו ידיו הזריזות על ברכיו באפס מעשה כפגרים, פיתח לעצמו מוישה תיאוריה שכלל לא טוב בשיכון משלך. שכל אסון מדיניותנו הכלכלית המעורערת, בא עלינו בשל השיכונים הללו. וכי היכן כתוב שאדם חייב להיות בעל בית. וכי איפה, בכל העולם כולו, גרים פועלים בדירות משלהם... ובכלל, כל העסק הזה, להיות בעל רכוש ומכאן להשתעבד לו במשכנתא, להשתעבד לחרסינה ולדלתות נגררות ולתריסול תריקול, לא לפי רוחו הוא. וטוב לו בצריף השכור הזה. אלא שהצריף עשוי הליפט מימי העליה היאֶקית, עולה במאה ל"י בחודש, אלא שהוא צריך לפנותו בחודש הבא, כך מזכירה בעלת הבית מדי חודש בחודשו – ככתוב בחוזה. ועל כן אין הוא מרגיש בבית, ואדם הלא זקוק לבית.

*

"א-נו, תסתובב אדון" חוזר מוישה להיות חייט כשהלקוח תופש בידו וזועק: "יש לי. בחיי שיש לי. איך לא חשבתי על כך קודם. חה, חה! אתה חושב שרק לוותיקים יש פרוטקציה ואנו הירוקים נעביכים. השיכון בכיסך – אתה שומע. אתה אדם מאושר!

הזוגה מניחה את השרוול שהיא פורמת, בחיקה, ומחייכת בביטול.

"מה את מביטה, מה! אם אני אומר אז אני יודע מה שאני אומר. השיכון כמו בכיס שלכם. בכיס שלכם. יש לי מהלכים בחלונות הכי גבוהים. בסניף מפא"י של ג'בליה, חה-חה."

"בסניף מפא"י של ג'בליה" חוזרת הזוגה בקול נרגש.

"ומי יש לך בסניף של ג'בליה?"

"השכנה שלי, ולא סתם שכנה. אחת משלנו. אחת כמו אחות ואנו נודדים יחד מסיביר, ויש לה מעמד – הלוואי על כולנו. את מי היא לא מכירה..."

"ומה היא עושה שם?"

"היא המנקה הראשית. באמת"