1.12.70
לומר ש"פרחים בקנה" יהיו הגדרה קולעת לנעשה ונשמע בתעלה, יהיה אולי מוגזם אך רק במקצת. הפסקת האש הפריחה אותם בקו החזית הראשון במדבר הצחיח.
שקט. ושלווה וחיוך טוב על שפתים – מין פסטורלה עם "גורן" שרק מקרוב רואים שבנוי הוא מאבנים בקוביות ענק, בטון ותיל; עם "חלילים" שיודעים לפלוט אש, סירות הנעות במימי התעלה כמו גונדולות בוונציה, ומיליונים של צפרים לבנות כנפים כמו מביאות ברכה. פעם, בימים ההם שלאחר יוני 67', ובמשך השנים לאחר מכן, בהן התעלה בערה, ראינו רק שחורות כנפים...
טיילנו שתיים בישראל השלמה. רחל ואנוכי. אמרו "שיגעון, ולא יותר." אך בשגעון הזה לקינו לא רק אנו. וכך פגשנו במכונית שנצטרפה אלינו וכך העמסנו חיילים שצריכים תמיד להגיע למקום שהוא, והיינו לחבורה גדולה. ובכלל – מי מסוגל להישאר בודד בארץ שכולם מכירים את כולם. שכולם ציווילים וכולם חיילים, וכולם ערבים זה לזה?!
נתנו לנו ממנות הקרב שלהם. נתנו להם מתבשילי אשף המטבח של מסעדת "אגד" באבו רודס. עוגות תפוחי עץ, כמו שעושה סבתא, ועוגות גבינה ש"רוול" יכולה ללמוד מהן. ופגשנו שם סרנים ורבי-סרנים, שהיו סמלים כאשר "חרשנו" את המדבר ביולי 67'. ומי שיש לו "עבר צבאי" שכזה, שוב אינו נזקק ללינת לילה "בבית מלון"... ויהי ערב ויהי בוקר בבסיס שליד התעלה.
חומות וחומות וכל "הכבוד פנימה". החיילות הכינו תה בכפית חשמלית וגרדו פרורי עוגות ששלחה אמא. "המקום הכי גדול בעולם" מבטיחות הן.
"לא הייתי מחליפה בשום מקום אחר."
"עכשיו," מציע מישהו. "כששקט."
"כשלא היה שקט, גם אז לא היינו מחליפות אותו. יופי כאן..."
"מילא..."
"הישראלי הוא טיפוס כזה, שכל מקום שבו הוא מצוי, הוא המקום הטוב בעולם," מתפלסף מישהו ארוך, מבוגר מכל האחרים, שעה שאנו צועדים לחדר האוכל. בחשיכה איני רואה פניו, אך קולו הנעים זכור לי. זכור במשהו מאוד לא נעים. מנבכי הזכרון עולה שיחה שונה:
החניתי את מכוניתי באחת החצרות של "גורדי השחקים" התל אביביים, והלכתי לבקר ידידים. החצר הענקית היתה ריקה. חנתה שם עוד מכונית. כשירדתי היתה החצר עדיין ריקה כמעט, אך מאחורי מכוניתי עמדה מכונית וחסמה את היציאה. מיהרתי, כמו תמיד, והייתי לכודה. הסתובבתי כה וכה, לחפש את הבעלים. לשווא, לא מצא מקום אחר להחנות את מכוניתו אלא דווקא מאחרי.
אחרי כחצי שעה אמר קול בחשיכה. "זה המקום שלי ועל כן חסמתי."
"סליחה, לא ידעתי. אבל כל המגרש ריק."
"אבל זה המקום שלי..."
"מצטערת. אולי תואיל לזוז."
"בוקרה פיל מישמש."
"אידיוט!"
"אידיוטית..."
עכשיו שנינו צוחקים. והאיש מתנצל ומסביר ובעצמו לא יודע מדוע זה כך. מדוע האדם בעיר רכושני כזה, חסר נימוסים. מדוע נכון הוא לחלק את פתו עם הזולת במדבר, שעה שסנטימטר של חצר סלולה הופכת אותו לפרא מדבר בעיר.
"שומר הלילה והמכון ליופי"
יצא ממחבואו. מבעד לתלי הבגדים נשמע קולו "לאן?" ופנס כיס האיר את פנינו. "אהאלאן עוזי" – נפתענו לשמוע את רחל.
"גברת כך וכך, כמה נעים להיפגש" – השיב החייל בקול אינטימי של יודע-נפש-אשה מקצועי.
"הספר שלי." שמחה רחל.
"לא רק ספר. יש לי סלון ליופי, בעיקר. מאסאג', איפור. איפור לטלוויזיה, לכלות, הנה הכרטיס שלי, בבקשה. טיפול מיוחד למכרים מכאן..."
"זה בחור גדול," ידעו הבחורים לספר עליו. "עובד על ספינת דיג, על עזגד. בא הנה ישר מאפריקה. לפני כן היה ימאי. וכך בין הפלגה להפלגה, כל פעם שהיו מגיעם לצרפת, היה קופץ ולומד בפאריס. ועכשיו, כמו שאתם רואים אותו, יש לו דיפלומה ישר מפריס, יש לו מכון ליופי, וממשיך לצאת למרחקים לדוג דגים. אלה חיים של גבר."
"צריך לשים קצת קרם לחות. לא לשכוח. מתחת לעיניים. המדבר מייבש..."
על המזח
"בטח שמח להם. רק רואים אצלנו בחורות, יוצאים המצרים הללו מכליהם. עוד רגע וייצאו כולם להביט. תיכף תראו".
ואכן, אך התרגלה העין לראות את העיר, על בתיה ההרוסים, התחילה להבחין באנשים נעים בין החורבות. עוסקים במשהו או מטיילים להנאתם ולבסוף מטפסים חיילי האויב אל אחד המבנים ומנופפים בידיהם אלינו. משמאל. ניתן לראות באופק את האי "גרין".
"דה-קסטרו" מסתובבת פה כבר ימים אחדים. והופיעה כאן מעבורת ענקית עם כל מיני מכשירים".
"דיווחתם?"
"בוודאי שדיווחנו."
"אז מספיק."
"צריך לעשות משהו." קובע צעיר היושב בנקודת תצפית.
"תשאיר את זה למי שצריך להחליט."
"נחמיץ אותם."
"הם יודעים. עזוב אותם."
"אבל..."
על לשון אדמה חשופה מכל צד, בתוך חפירות, בונקרים, מעוזים, מה זה חשוב איך קוראים להם, על לשון מאזנים זאת שאסור היה בה להרים את הראש, יושבים "על הגג" ומשזפים את הגב. האוויר צח כבדולח וצונן כלטיפה של "יד ענוגה היתה לה". בלילה יודע המקום להיות קר. ומי התעלה יודעים לגעוש ולרעוש. וספינות "מטיילות" שם בחשאי, והעין בולשת, והראדאר מסתובב סחור סחור, והטילים מכוונים והכל דרוך לאות. אך בינתיים, בינתיים יפה כל כך, ויש פצעי בגרות על הפנים, ובספר שמחזיקים ביד באור השמש הרכה ליד התותח.
"מותר לצלם כאן?"
"לא על המזח. לכיוון מצרים, מותר."
"ואת הדוד הזה. בבקשה ממך. הרשה."
"אל תקראו לי דוד," נעלב תופס פוזה. מבליט את החזה ומחייך לתוך המצלמה. וראשו מכסיף ככסף ממורק.
ובלילה, לאחר שכבו כל המאורות הגדולים ורק הכוכבים נשארו בשמים, הולכים לטבול בבריכה שמימי הגופרית שלה חמים ומבריאים. תענוג לנשמה ולגוף. השומר עליה אדיב ונעים, מייעץ ומסביר פנים, כאילו היינו בטבריה. לא. אין הוא מסוגל להוסיף מים קרים. מי המעין רותחים. חבל שלא ידע כי נבוא, היה מקדים למלא את הבריכה...
המפקד
האם המגבת נמצאת בקרבת מקום? טוב. נא להכניס את הרגל לאט לאט. מתרגלים. מאז שהוא כאן, שלושה חודשים, הוא רואה חיים. מרגיש כמו שמשון הגיבור. והכל מן הבריכה הזאת. ועוד מעט הוא חוזר הביתה וחבל לו. אך, לוא יכול היה לקחת את הבריכה עמו לחיפה. מיליונר היה נעשה. בשנה אחת היה נעשה מיליונר. מה יעשה במיליונים? מה יעשה. יטבול בבריכה. יסע לטייל בסיני... כמה שירצה. הנה הוא כאן, שלושה חודשים – וטרם הוציא את אפו מן המקום.
ולאן היה רוצה לנסוע?
"לאן? לתעלה. לתעלה למשל. כמה שביקשתי לא הצלחתי. תגידו, יפה שם? הא?! אולי תעשו לי פרוטקציה אצל המפקד?!" חולם. כמו שפעם חלמו על טיול ליפאן.
המפקד שם עצמו לא שומע. ואולי באמת לא שמע. בחור עליז הוא, ואומרים שאחד הגברים שבצבא. מחר מסיים את תפקידו כאן ועובר למקום אחר. אכל כאן הרבה חול, ראה את התעלה כשהיא בוערת. לא כפסטורלה. בתקופה הקודמת שבה שירת כאן היה עם הרבה חברים שאינם כבר. כמו שהחייל היושב עשרים קילומטר מן התעלה ממשיך לשמור על הבריכה, כך ישב המפקד במחפורות הללו, בגזרה השסועה, ולא טייל במרחבים הקסומים של מדבר יציאת מצרים, ולא טבל במימי הגופרית המרפאים. איש איש והגזרה שלו. הפעם, נגזר אך לטוב. והולך הוא מכאן בהרבה אושר. הפעם יוצא נקי. מבינים מה זה נקי. אף לא מקרה אחד!
אבל על דברים כאלה מה יש לכתוב. שיש פרחים בקנה?!