4.63
"כן, בבקשה. אלה עולים 70 גרוש הפרח. הצפורן – לירה. צפורן אמריקנית! שושנים? לירה וחצי. סליחה, תחליט מהר. אין לי פנאי. רוצה, לא רוצה?" 

הוא רצה. וכי היתה לו ברירה. אלא שהזילזול, שבקולה של מוכרת הפרחים הוציאו מכליו והוא החליט ללכת לחנות אחרת. ושם, אתם חושבים היה טוב יותר? אולי קצת יותר טוב. המוכרת חייכה אליו ואפילו הואילה לשאלו אם הקאלות הלבנות אינן יפהפיות וכאשר אמר לה שהוא היה מבכר משהו צבעוני יותר, הוציאה "קוסם בבקבוק", התיזה אבקה על אחת הקאלות. "איזה יופי!", נפלטה קריאת התפעלות מפי עוזרת קטנה, שעמדה שם על רגל אחת כדי לקנות זר "לגברת". מראה הפרח הצבוע, עורר בו בחילה. פרח הקאלה הצחור דמה לכלה נפקנית.

נכון, חג ולמוכרי הפרחים ואין פנאי. אבל למה אין הללו מבינים שהם מוכרים יופי. שהם מוכרים מחווה של חיבה. שהם מוכרים משהו רוחני שנשאר בכד יומיים ובלב ימים רבים.

פעם, אולי לא היה שם לבו לכל העסק הזה. לוקחים "מטאטא" של גלדיולות, אלה הפרחים הארוכים שקוראים להם סייפנים ושעומדים בכד שבוע-שבועיים; כן בוחרים בצבע, לא בוחרים בצבע; העיקר שהמטאטא בידך או בידיו של שליח מסכן המצפה לדמי שתיה. אולם קונה הפרחים שלנו חי בפריס שנים אחדות ו... התקלקל. אתם יודעים איך נראות שם חנויות הפרחים? אתם יודעים כמה עולה שם פרח! אתה משלם בשביל היופי של החנות, אתה משלם בשביל המוכרת היפה והנעימה שמשרתת אותך, אתה משלם בשביל הפרח, ועוד איך משלם! אבל אתה יוצא מחנות פרחים אדון, אביר מימי הביניים. ובידך משהו יקר וחשוב ביותר.

הנה בימים הראשונים לבואו הוזמן לסעוד על שולחנה של משפחה ישראלית אחת. למעשה, ההדגשה "ישראלית", מיותרת. וכי מתי זוכים להיות מוזמנים למשפחה צרפתית?! הם מכרים נושנים ובישראל היה הולך ומציג את פניו המחייכות, ותו לא. אבל בצרפת – פתאום נעשים מנומסים כל כך.

*

"במה אוכל לעזור לך, אדוני?"

כך התחיל סדר היסורים. המוכרת רצתה לדעת מהי ההזדמנות שלכבודה הוא זקוק לפרחים. אם הגברת היא צעירה או זקנה. אם היא, "אכסקיוזה-מואה", נשואה. ולאחר שידידינו העלה סומק בלחייו והבטיח למוכרת שכוונותיו מכובדות וכי הגברת נשואה מאוד לאדון שאוהב אותה והוא סתם-אורח-לארוחת-צהרים, התקיימה שם התיעצות קטנה והוחלט לבחור ב"לפלאר בלאנש".

עם זר הפרחים צעד לבית ידידיו. צעד – כמובן נסע. והנהג הזהיר אותו, הזהר היטב, שישים לב לפרחים ולא יקלקל אותם. "יקרים – מה?! וגברת יפה תקבל אותם – מה? ואיזה צבע קנה?" – מת הנהג לדעת ומיודענו החליט שהצרפתים סקרנים ביותר.

"בונסואר, אדוני. למי?" שאלה הקונס-'ארז', זו שומרת הבית הצרפתיה המהוללה.

"למאדאם כהן, בבקשה."

"מסייה כהן לא בבית."

"אבל אני צריך למאדאם כהן."

"אדוני לא שמע" – רגזה השוערת ועיניה דבקו בזר הפרחים – "הלא אמרתי שמר כהן לא בבית" ועוד קולה רוגז הופיע אחריו כל גופה הכבד וידה נשלחה אל עטיפת הפרחים – 

"לפלאר בלאנש, דאקור!" פניה נתחייכו – וידה הורתה למעלית. "עלה בבקשה, הגברת כהן בבית..."

*

חבל, הרהר, חבל שלא היה לו אז "קוסם בבקבוק". אפילו שזה אמצעי גס, לצבוע פרחים, איך היה נהנה לו הצליח להערים על השוערת, לעבור את "הגבול" עם פרחים לבנים ולהגיש לגברת פרחים אדומים... ועוד – הגברת כהן היתה אישה יפה מאוד...