ציירת בת צייר

29.3.68
כבר נאמר, וחבל שלא יהא זה חידוש משלי, שכדי ליצור אישיותו של אדם דרוש יותר מדור אחד. שבעצם מתחילה דמותו של אדם להיעצב והיא קיימת, עוד בטרם נולד. ההורים מורישים לילדיהם, כעזבון בחיים, את כל מה שהם רוכשים וצוברים במשך שנות חייהם, ומה שרכשו הוריהם. ואם בנכסי חומר, יכול האב לצוות ולעשות בהם כרצונו, בנכסי רוח עוברים הללו אף בלי רצייה מכוונת. הם פשוט הווים. ומי האב שאינו שש, ושלבו אינו עובר על גדותיו לבן-בת, לבשר מבשרו ועצם מעצמותיו – הממשיכים את קיומו, מביעים אותו ועוד בשפה ובלשון התקופה. זה כמו להיוולד מחדש, לצבור כוחות רעננים, ולומר – הנני.

בילדים נולדים מחדש, חיים מחדש, מתמודדים עם החיים בעמידה איתנה על רגליים חזקות ועיניים בהירות מבט. לא זזים הצידה, לא פורשים לקרן זווית של גימלאות החיים. אולי משום כך, כל כך קנאים ההורים להישגי בניהם, אפילו הגיעו למסקנה של "הבל הבלים". אולי משום כך "נחת מילדים" היא הגדולה בהנאות החיים, בסופו של דבר.

ילדים הם המשך. ילדים הם נצח.

*

בימים אלה פותחת חווה לבנת לבית מרזר, את תערוכת הציורים הראשונה שלה. חווה, אישה צעירה, בתו של משורר הנחושת הנודע אריה מרזר ואשת ארנון לבנת ז"ל, הטייס הראשון שנפל במלחמת ששת הימים ואם לשני ילדים קטנים, שהקטן בהם הוא בן שמונה חודשים ונולד חודש לאחר מות האב, נולדה בציור ונולדה לציור. דמותה – נערה דקת גו, בעלת פנים מוארכות ועיניים גדולות ועצובות, ולשונה – המכחול.

"יש לי מה להגיד. יש לי הרבה להגיד, ואני מרגישה כמו, כמו אילמת," אומרת היא. כי בתערוכה זו רואה היא רק התחלה. רק התחלת ההתחלות ואולי לא היתה עורכת אותה כלל לולא דירבנו אותה לכך קרוביה ובהם הורי בעלה וידידיה ואיזה דחף שבעצמה אינה יודעת פשרו. היא אינה יודעת שציירת בת צייר חייבת לצייר, וחייבת להציג.

הבית שבמונפארנס

בת האמן היהודי של יידישקייט נולדה בפריז באחד הבתים עקומי הקירות שברובע הציירים. את ימי ילדותה הראשונים עשתה בעגלת ילדים, על מדרכות בתי הקפה בהם היו יושבים אמנים ארוכי שיער, מגודלי זקן, בלויים וחולמים ומתווכחים על עניינים העומדים ברומו של עולם. האב, שכבר עשה לו שם בחוגי האמנים והאמנות היהודית, לא השתכר מאמנותו די קיום המשפחה הקטנה, והאם היפה היתה עובדת ומפרנסת עיקרית.

מרזר מובנו מכתש. גם סבה וסבי סבה של חווה עסקו בריקוע, ומכאן בא גם שמם, אבל הם עסקו בריקועי אורנמנטיקה לבתי כנסת ותשמישי קדושה. אריה מרזר ז"ל היה הראשון במשפחה "שיצא לתרבות רעה" והעלה בריקועיו את צלם האדם. אמן הפולקלור היהודי, בן למשפחה חסידית ומחמירה מאוד במצוות, עזב את בית הוריו בפולין כמחאה על שקרעו את רישומיו, שהצפינם בין דפי גמרא – ובפריז המשיך לצייר ולרקוע בנחושת את ההווי היהודי, את הכמיהה לדת, לאגדות ולמורשת הטבועה בדמו.

חווה, בתו, אינה מציירת את הדמויות היהודיות של אבא – היא מציירת את בית-אבא. בכל ציוריה מופיע הבית בצפת, החצר, הגן – אבל על כך עוד יסופר.

פריז של ימי ינקותה של חווה, לא היתה עיר של אורות. זו היתה עיר שסועה וכאובה, חווה נולדה בפרוץ המלחמה והחלה בחיי היהודי הנודד, הנרדף על צווארו, המתחבא בכפרים, הגונב גבולות, עוד בטרם החלה ללכת. טעמו של בית טעמה לראשונה כשנאספה לביתה של אישה שוויצית, מדמואזל דה-רוטל. מדמואזל בת ארבעים-חמישים, בפטיסטית אדוקה ונפלאה מכל יצור אנושי.

שעון ה"קוקו"

כשבגרה חווה עצמה והיתה כבר עלמה ישראלית, אחרי שירות צבאי, קמה ונסעה לראות את הבית בכפר הקטן. הבית היה עוד יותר זעיר מאשר זכרה אותו. עומד בתוך גן מטופח, גגו מצופה רעפים אדומים ובאמצע העלייה קבוע חלון קטן, כזה שרואים בשעוני "קוקו", ושממנו יוצאת ציפור עץ קטנה וקוראת "קוקו". מן החלון הזה שהיה חלון חדרה, היתה חווה הילדה מוציאה את ראשה ומתפללת לשמים ולכוכבים ולמאריה הקדושה ולבנה.

עת ביקרה, והיא כבר נערה, לא היתה עוד מדמואזל דה-רוטל הטובה, בחיים. ובחדרה הקט של חווה שבעליית הגג התגורר צייד עם נוצה וכובע טירולי. אך אנשי הכפר שראוה עומדת ליד הגדר, הכירו את "פאני הקטנה" (כפי שקראו לחווה) בנערה המגודלת, וארחוה בבתיהם וחברותיה לילדוּת טיילו איתה לנהר, להרים ובשדות הירוקים...

"לאחר שחזרתי ארצה מן הטיול הזה וסיפרתי לארנון על הצורה בה קיבלו אותי בכפר, היה אומר וחוזר ואומר, שפעם, לאחר שנתחתן, ניסע לשם. הוא יכתוב את כל הסיפורים שסיפרתי לו על הבית, על מדמואזל, על השד שצריך להוציאו בתפילה, ואני אצייר אותם – היה אומר. אלא שבינתיים העבודה בלעה אותו, אחר נולד אביב, אחר היו מלחמות..."

הכפר השווייצי אינו מופיע בציוריה. הוא עוד יבוא. אבל הכפר הזה חי בתוכה והיא תמיד התגעגעה אליו ובארנון אישה מצאה גם אותו, את הילדות הירוקה. כי ארנון היה בן כפר ירוק מכל הכפרים. בן כפר ויתקין.

החצר של אבא

"אבי היה אומר על ארנון שהוא פנדרי הגיבור עם חוש הומור של שלום-עליכם. כך ראהו במושגים שלו. וכמה אהב אבי את ארנון, זה האיש הצעיר בהיר השיער כמו שיגץ, שופע חיות בריאה, אוהב השמחה, הריקודים, הקומזיץ. איזה הבנה עמוקה שררה בין השנים – בין זה "הגוי העברי" – בעלי, ואבי וכל משפחתי שחייתה גם בישראל בין דמויות היעירה היהודית. מוטל בן פייסי החזן, שואב המים עם האסל והדליים, יידל מיטן פידל, הרבי אלימלך, לא היו רק תמונות נחושת תלויות על הקיר. אלה היו בני משפחה... קרובים של ממש. דיברנו בלשונם, אכלנו ממאכליהם, קראנו בספריהם, שרנו את שיריהם."

משפחת מרזר עלתה לישראל, אחרי טלטולים, מחנות, פרטיזנים, מחנות כפיה, ושאר "מטעמים" של גורל היהודים בני זמננו. חווה חונכה בקיבוץ, ב"עין השופט" וכן גם אחיה, מיכאל, שהוא חבר "להבות הבשן", ואילו ההורים התיישבו בצפת, לאחר שעשו במחנה עולים. "למעשה היה אבי מייסד הקרייה" – אומרת חווה בגאווה. "התערוכה הראשונה בקרית הציירים, היתה של אבי" – מדגישה היא. אחרי שלושה שבועות של שהיה בקיבוץ, שכחה חווה, והיא אז בת שבע-שמונה, את שפת אמה – שהיתה צרפתית, ודיברה אך עברית. אך עם ערב היתה כורעת על ברכיה ומתפללת לאלוהי מדמואזל דה-רוטל... "איני זוכרת פרט זה," אומרת חווה. "אך ההורים-המאמצים שבקיבוץ מספרים על כך תוך צחוק ואומרים שהם היו כבר רגילים בתופעה זו. שרבים מבין הילדים שהוחבאו בבתי נוצרים ובאו להתחנך בקיבוץ, המשיכו להתפלל, ולשאת צלבים ולכרוע על ברכיים, ולא הפריעו להם. אף לא צחקו. עם הזמן התופעה חלפה."

לבית שבצפת היתה באה רק לחופשות ואז גם החלה לצייר בהדרכתו של מנחם שמי ז"ל, ואביה אסף בקפדנות את ציוריה ושמר עליהם למענה. ובכל זאת, בציוריה לא מופיע ביתה שבקיבוץ משך שמונה שנים, ולא הכפר הירוק השווייצי. עד היום היא מציירת אך ורק חצר זו של בית ערבי עם גינה פנימית נהדרת, שהאמן טיפח מאוד, מדרגות עם מעקה מסתלסל, כדים וקימורים. חצר מזרחית ששולטות בה דמויות יהודיות רוויות מסורת ופיוט.

מאז נפל בעלה, מופיעים בציוריה גם מטוסים, גם השעה 8:10, גם הבסיס הצבאי ששם היה ביתם, אבל שוב על רקע החצר הזו, של אבא.

שמונה ועשרה

"ארנון היה צריך לקבל תפקיד חדש ועמו קיבלנו בית חדש במקום אחר. היה סוף חודש מאי, הגיע יום השואה – הוא יום האזכרה לאבי. היתה מתיחות איומה. ימי כוננות וריח מלחמה עמד באוויר. ארנון לקח אותי לצפת, ורצה להשאיר אותי שם עד יעבור זעם ובעצמו לשוב לטייסת. הייתי בחודשי הריוני האחרונים עם בננו הפעוט, אריה. ארנון הסתובב בחצר של אבא בפחד הולך וגובר שהמלחמה תפרוץ ולא יספיקו לקרוא לו. היה האחד ביוני. הוא הסתובב והסתכל בשעון הטייסים המדויק שלו שהיה עונד אותו על יד שמאל. (למה יד שמאל? היו שואלים אותו. כדי שתוכל לראות את השעה ביתר נוחות – היה משיב בקריצה). בשנים ביוני שלחו פייפר לראש פינה לקחת אותו. לפני שיצא הבטיח ניצחון מזהיר. קרב וקרבנות וניצחון מזהיר."

ארנון נפל בשמונה ועשרה, בחמישה ביוני, בשובו מהפצצת תחנת הרדאר באל עריש. נפל מפגיעה ישירה בבית החזה. חבריו סיפרו לחווה שהוא הספיק לומר, בחיוך האופייני שלו "מספר אחד נפגע". מטוס הפוגה שלו נתרסק בשדה מוקשים ב"אל ג'ראדי" ורק אחרי שבועיים היה ניתן להוציא את גופתו מן השדה הממוקש ולהביאו לקבורה בכפרו.

"כל טייס במשך המלחמה" – מצרה חווה – "יצא וחזר ושוב יצא והספיק לשמוח בניצחון, אפילו חלקי. ארנון מלא הביטחון, הנועז, העליז, הרוח החיה המשמחת והמדרבנת, עלה על מטוס ולא חזר אפילו פעם אחת.

הנושא "שמונה ועשרה" חוזר ומופיע בקולאז'ים של חווה התופסים חלק נכבד בין הציורים שתציג בתערוכתה אשר תפתח בשבוע הבא בבית ביאליק אשר בתל אביב.

*

כששואלים אותה למה היא עוסקת בקולאז' היא משיבה שהיא מוצאת בו חומר צבעוני העונה לצרכיה. שלב מעבר לשמן. אבל זוהי תשובה טכנית גרידא. הקולאז' צמח אצלה לא במקרה. למרות האהבה הרבה והדאגה של משפחתה ומשפחת בעלה, למרות הידידים הרבים שעוזרים ומרבים לבקר – נשארים לבד נורא בין זיכרונות ותמונות של פנים יקרות המביטות מתוך מסגרות שחורות...

ואז, בלילות, היתה קוראה ז'ורנלים צבעוניים. קוראה וקורעת.

לתלוש, לקרוע, לגזור לגזרים! יש הנאה בכך...

אחרי כן, לאחר שאביב נרדם והתינוק חדל ליבב, יושבים בערבים ובלילות, גוזרים במספרים כתמים, פיסות מטוסים, לבבות, ומדביקים. גוזרים ומדביקים חיים חדשים.

"איני יודעת" – אומרת היא – "אם אלה שיואילו לבוא ולהסתכל בתערוכתי, יראו או ישמעו את מה שרציתי לומר. איני בטוחה שהיטבתי לבטא את עצמי. אני רק בתחילת הדרך. אני מגששת, מחפשת מאוד את הביטוי. זוהי רק התחלה של התחלה. אני מקווה עוד לשוב בשלה יותר להביע את שמחת החיים ששמה ארנון.