צלצל שנית

29.3.63
מה צבע לקנאה? צהוב, ירוק? 

קנאתו של הוקינס לאשתו הצעירה היא שחורה משחור.

ומה יעשה לאשתו שהוא כה מקנא לה. הוא טוען כי אהבה מאוד. והבריות אומרים – שאכן. וכי אין הקנאה תולדה ישירה של האהבה?

מושגים שונים ומשונים יש לבריות על מהות האהבה, על גילוייה ובני לוויתה. מעט קנאה – למה לא. אך האהבה הרי נוצרה לטוב, לנועם, ליופי, לחופש.

והוקינס, בימים ששוהה היה בביתו, היה יושב בנחת בחדרו, היה מחשב חשבונות המשלוחים וחשבונות הבנק. שותה היה תה בחלב, מעשן מקטרת ונהנה הנאה רבה מקרבת אשתו, מן הודאות שהנה היא כאן מעבר לקיר. "דוריס!" היה קורא משלא שמע את איוושת שמלתה, ועיניו היו נתלות בדלת. אך הציץ ראשה הנאה, פשט חיוך על פניו הוא היה חוזר לספריו ודוריס לעיסוקיה. אולם, אם לא ענתה לקריאתו, היו יורדים על פניו דימדומים שחורים וטופחים עליהם במטליות קרות של עצבות. האור בנורות כאילו כבה, והוקניס הגדול דמה לילד שנשכח ונעזב על מפתן כנסיה בליל חורף.

ובלילה – היה מוכיח אותה, ספק בלצון ספק בתרעומת על כי השאירה אותו לבדו. מעולם לא עלה בדעתה של דוריס לשאול "וכי למה, מה ההבדל." הלא בלאו הכי יושב הוא בדד על ספריו! היא רק חייכה לתוך החשכה ולטפה ראשו ברחמים רבים.

כאשר בא מנחם, סטודנט מסכן מישראל לגור בביתם, היו ההוקינסים הרחק-הרחק במחצית חיי נישואיהם. דוריס היתה אז כבת שלושים ושמונה, עצובה משהו ואדישה הרבה. ילדים לא היו להם, והאיש הוקינס, גבר גבה קומה ונאה, היה סוכן נוסע, הנמצא בבית שבועיים ונעדר ממנו שישה. עצבות שכנה בפינות. קר היה בבית הגדול.

משהיה מחשיך, נוהגת היתה דוריס לשבת בכורסה ולסרוג. בשובו הביתה היה רואה אותה מנחם, אישה קטנה ועצובה ודוממת. לרגע היו ניעורות עיניה, גופה היה מתיישר בתוך הכורסה ואומרת היתה לו בנועם: "לילה טוב מר מנחם." ברבות הימים ביקשה שיואיל ויספר לה כיצד עבר עליו היום באוניברסיטה. והוא היה מספר. היא היתה מקשיבה ומחייכת ואז ראה שנאה היא מאוד. שצעירה היא.

"מדוע את יושבת תמיד בבית. מדוע אינך יוצאת?"

"אה!" משכה בידה.

ערב אחד השיג מנחם שני כרטיסים לתיאטרון. הוא מיהר הביתה וביקשה שתילווה אליו.

"איני יכולה," אמרה לו.

"ולמה אינך יכולה. ראי גברת הוקינס, אנו נקדים לשוב. את תהני, ואת זקוקה למעט שינוי."

"איני יכולה. אני מחכה."

"האם בעלך צריך לשוב?"

"איני יודעת."

"על כן אין טעם שתחכי. הוא עלול לא לשוב. בכל אופן נשאיר לו מכתב, נאמר בדיוק באיזה תיאטרון ובאיזה מקום אנו יושבים, ואם יקדים לשוב יצטרף אלינו."

"ייתכן שלא יבוא, ייתכן שיטלפן. איני יכולה ללכת איתך. יום-יום הוא מטלפן."

"ומתי נוהג הוא לטלפן?"

"זאת איני יודעת. ואני מחכה."

ערב אחד הקדים הטלפון לצלצל – ואז הזמין אותה מנחם לעוגת מחבת חמה ברובע הסטודנטים. צחקה האישה: "ומה על הטלפון?"

"הרי כבר צלצל."

"כן – צחקה האישה – אבל הוא יצלצל שנית, תראה!" ולא ארכה השעה והטלפון צלצל. אותו יום היתה השיחה שונה. דוריס צחקה לתוך השפופרת: 

"מה אני עושה? לא כלום, כרגיל, סורגת, שותה תה, שומרת על אש האהבה שלא תכבה. 

משעמם?! מובן, אך כבר התרגלתי. אבל מחר הייתי רוצה ללכת לסינימה. אמור, מתי תצלצל? אינך יכול לומר לי? באמת?! וזה למה! – רעמה פתאום. 

"לא איני כועסת..." אמרה ופניה חוורו. היא נעצה עיניה בעיני מנחם וקרא אותו אליה.

היא התרפקה עליו, ידה האחת אוחזת בשפופרת וידה השניה – לופתת, תובעת...

"לא יקירי" – אמרה – "איני כועסת. אני סתם התלוצצתי. אם אני אוהבת אותך? ודאי יקירי." ושם בקור להטה ביופיה ובתשוקת נקם.

משנפסקה השיחה כבתה בתוך זרועותיו. בעינים לא-לה הביטה במנחם, על עצמה, על הטלפון... ובכתה.

כל יום המחרת התנכרה ובערב פרשה מוקדם לחדרה. ערב אחד ביקשה בבושת פנים, שימצא לו חדר אחר. אותו ערב התלבשה ויצאה לטייל. אולם למחרת עינה אותה הבעל ממרחקים. 

היכן היתה. הוא אינו רוצה כי הדבר יישנה, וזהו. 

היא הצטדקה, הסבירה, התחננה – לשוא. 

"טוב" – אמרה, "יהי כרצונך" – אמרה. "רגע" – אמרה – "מישהו מצלצל בדלת. חכה רגע קט..." אמרה ופרצה לחדרו של מנחם. היא משכה אותו בשתי ידיה אל הפינה האפלולית שליד הטלפון, ושם...

הבית ריקד כשיכור, וקולו של הבעל תבע ממרחקים: "מי צילצל בדלת? ואולי די כבר, שמא נפסיק סוף-סוף את השיחה. היא עולה לי בהון תועפות..."

"לא, יקירי" – טענה היא – "משעמם לי. וכי מה יכולה לעשות אישה לבדה. תמיד תמיד בתוך כתלי ביתה? דבר עוד, הנה כך, עוד, עוד, עוד..."

השיחה נגמרה, דוריס קפאה בזרועותיו של מנחם, ובכתה.

אך מאז, ציפו השנים לצילצול הטלפון הנכס. כמכורים לסמים. ויש שהגברת הוקינס היתה מבקשת בקול קטן: 

"אנא, צלצל שנית."