צער בעלי חיים

19.8.60
אולי החום משפיע עלי, שאיני חדלה לבקר את כל העולם כולו בזמן האחרון – או שהעולם הושפע מן החום...

יש לי בן דודה ושמו ראובן. בחור די סימפטי, אם כי הקרבה המשפחתית הטביעה עליו את חותמה... למזלו, הוא רק בעלה של בת דודתי... הוא קפדן, כמעט-יקה-שאינו-יודע חכמות. אם הוא מספר משהו יכול אדם לערוב, שלא נוסף אף גרגר דמיון על האמת העצובה.

ובכן, יום אחד רוכב לו ראובן, אחרי ארוחת-צהרים, לבית המלאכה שלו בדרך המלך פתח תקווה-ת"א. ליד הצטלבות "מעריב" מופיעה לפתע משאית, השד יודע מניין. ראובן חושב לו: "זאת יכלה להיות תאונה," ומתעורר בתחנת מגן דוד אדום.

בין כה וכה הוא נוכח, שאחת מעיניו סגורה יפה-יפה וכי חסרה לו נעל על רגלו "השקטה" בצורה מאיימת. הרופא מרגיע אותו ש"אין סכנה" וכי עוד מעט יקחוהו לבית החולים. ואילו נהג האמבולנס מגלה עניין ב"פציאנט" ושואל אותו בקול מלא רגש:

"איפה אתה גר?"

"ברמת-גן."

"שש... אל תספר לאיש. תאמר שאתה גר בת"א. זה יותר טוב."

ליד הכניסה ל"הדסה" מייעץ לו הנהג לתת בכל זאת את הכתובת המדויקת – אך שיעשה זאת רק לאחר שיהיה כבר בחדר מקרי-האסון. לא קודם: "אתה מבין, אין לי פנאי להביא אותך לבילינסון או לתל-השומר. אני ממהר..."

אך השכיבו את ראובן בחדר מקרי-האסון, הביאו גם תיירת שמצאוה מתעלפת בבית-קפה. אולי מקרה של הרעלת מזון, אולי ניסיון התאבדות – שוקלים הרופאים והאחיות.

אולם ביחד עם התיירת הביאו גם את כלבה. וכאן מתעורר צער-בעלי-חיים; האחיות נחפזות להביא לו משהו לאכול, למסכן; אחר כך מצלצלים לגן-החיות, שמא יאמץ הוא את הכלב עד יעבור זעם; אחר כך מתחילים לחשוש שהכלב לאוו דווקא נקי, ואולי אסור להשאירו בחדר עד אשר יוחלט מה ייעשה בו – וכך מתרוצצים כולם סביב הכלב הקטן – ואילו התיירת שוכבת בעלפונה והבן-דוד שלי ביסוריו.

"רופא – כואב!"

"תגיד תהילים. זה יעזור לך!"

רק כעבור שעתיים, כאשר נמצא איזשהו פתרון לכלב – שטפו את קיבתה של התיירת וגם נפנו אל ראובן. ובינתיים הגיעה המשטרה והביאה עמה את הנעל שאבדה ושאיבדה את סולייתה. ראובן היה כה נרגש למעשה האדיב שזכה לו – עד שדמעות נקוו בעיניו והוא ביקש, שיודיעו לאשתו על התאונה. השעה היתה כבר 5:30.

"דחוף – צילום הראש!" פקד הרופא לפתע.

שני סניטרים לקחו את הפציאנט על אלונקה והלכו. לפתע קפץ איש המשרד ופקד:

"רגע! שלם. קודם כל, שש וחצי לירות!"

אני חושבת, שאילו הייתי במקומו, הייתי מתעלפת מיד, או לפחות פורצת בבכי של עלבון. אך ראובן קיבל כבר שעור בצער בעלי חיים, ונוכח כבר לדעת שכלב עדיף על אדם. על כן, כיוון שלא יכול לזוז, ביקש מן הפקיד שיוציא מארנקו את הסכום הדרוש – וזה לקח. 

בסביבות 7 בערב הוחלט לאשפז את הגבור שלנו בבית החולים. בשעה 9:30 הוא הוכנס למחלקה הכירורגית (שם נשאר שמונה ימים). בשעה 10 ריחם עליו אחד החולים והביא לו כוס מים, מאחר שלא בא אוכל לפיו מאז ארוחת הצהרים.

בשעה 10:30 הודיעה המשטרה לאשתו, כי ראובן נפצע. בחצות – עדיין עמדה האשה לפני שער בית החולים והתחננה, שיורשה לה להיכנס לראות את בעלה – ולא הרשו לה. גם לה יעצו לומר תהילים.

היי – צער בעלי חיים! אני מקווה שאתם מבינים למי אני מתכוונת.