6.12.62
בפתיחה המפוארת של הוועידה, "העולם ללא פצצה", שנפתחה באקרה ב-21 ביוני, בבית הפרלמנט הגנאי, בלטו בין המשתתפים סופרים, דרמטורגים, מחנכים, רופאים, פרופסורים למדעי הרוח ואנשי רוח בכלל.

ברשימת המשתתפים אנו מוצאים את ז'ורז' אמאדו, סופר-פיטן מופלא שכתב את "ים המות"; ושמות כמו שפינוזה, אלפסי, הירשפלד, בוכבינדר, קוזין, ליפשיץ, מרקוביץ', מלמן, ריכטר, רוטבלט, כ"ץ ועוד שמות קרובים ללב. יש ביניהם כאלה, השמחים לפגוש בישראלי, ויש המגלים התעניינות רבה, אך מתכחשים ליהדותם... הם מייצגים את שוודיה וצ'ילי, מרוקו, פולין וגרמניה.

במסיבת קוקטייל, שנערכה ערב הפתיחה, את לוחצת ידו של איש גוץ וחייכני, סתם מתוך שיגרה, ומסתבר לך שזהו ממציא הראדאר, סר רוברט וואטסאן וואט.

"לצערי, לא ביקרתי בישראל ביקור של ממש. הייתי פעמיים על הכרמל, בקשר לראדאר, אבל אין זה נקרא ביקור."

אדם קשיש ונשוא-פנים מביא לך כוסית ללגימה ומסתבר שזהו נואל-בייקר בעל פרס נובל לשלום, המספר שהוא אוהד מאוד את ישראל ומתעניין בה, שהיה ידידו האינטימי של הפרופ' וייצמן וכי הוא מתאבל עליו עד היום. "ואגב, השתתפתי בצורה פעילה בהכנתה של הצהרת בלפור."

אשה קטנת-קומה ומלוכסנת עיניים, חוקרת לדעת מניין באת – זוהי הגב' קורה, סגנית ראש העיר הירושימה.

אך נשוב אל בית הפרלמנט שם נפתחת ועידה, ששמה המפוצץ העלה חיוך על שפתיים: העולם ללא פצצה!

אולם מלא מפה אל פה אנשים, שנאספו לדון במלחמות, פירוק נשק, פצצת אטום ועוד מילים מפחידות ממילונו של השטן. אלא, שסוכנים וסוכנים-למחצה, מסתובבים סביבו ומתלחשים מפה לאוזן ומושכים למערב ולמזרח. יש פה אנשים מרוסיה הסובייטית וישנם מצרים די נעימים, עד שמתברר להם שאת ישראלית, וישנם גרמנים המנסים לשכנע שגרמניה המערבית היא נאצית ואילו הם צדיקי הדור.

הוועידה נראית כחזיון מוזיקלי, מלאת חן והומור ואולי אפילו תום.

בשורה הראשונה של היציע יושבים צ'יפים, הלא הם ראשי השבטים. כתרי זהב מוזרים על ראשיהם, שרשראות זהב עם סמל השבט על חזה חשוף ובוהק כמהגוני. זרוע אחת חשופה והשניה מכוסה מין מלבוש בלי תפרים, הדומה לשטיח ארוג ממשי יקר. אין לתאר מה מוזרות אפרכסות-ההאזנה לתרגום, שהללו מרכיבים על אוזניהם. האפרכסות מפריעות לשלוות הנושאים אותן. ואכן, לא עובר זמן רב והצ'יפים מסירים אותן ושוקעים בנים-לא-נים מאושר ואופייני לחבל ארץ זה.

מאחורי הצ'יפים וסביב ספסלי המשתתפים, שברגיל יושבים עליהם חברי הפרלמנט הגנאי, יושבות חברות המפלגה. כל מי שאינה זקנה מדי – הרה; מי שאינה בהיריון – ילד פעוט שחרחר וחמוד מציץ מתוך "מיטתו" שעל גב האם; ומי שילד אינו קשור על גבה, יש לה ילד היושב לצדה. צוהלות חברות המפלגה, ועיניהן בורקות ושיניהן צחות מצחור ופיהן מלא שירה.

"יא, יא!" קוראות הן בהתרגשות, עם כל נאום או פסוק נאה הנשמע מעל הבמה. ואין לדעת, אם באמת מאזינות הן לדברי הפתיחה של ראש העיר העליז, או מזכיר הוועידה, או לדברי השווייצי המדבר צרפתית, או שפשוט דמן אומר להן מתי לצחוק ולקרוא ולסלסל בלשון ב"יא-יא" שלהן.

כשנכנס לאולם נקרומה, קורה משהו. מעין זרם חשמלי עובר באולם והכל פוצחים שירה כמו ב"כרמן", או ב"יהודה המכבי". אך אין זה מוזר ואין זה מעורר חיוך.

הוא דיבר יפה, מנהיגה הנערץ של גאנה. במשך שעה ומחצית השעה של נאומו – לא נשמע הגה באולם, לבד מקריאות ה"יא-יא" של חברות המפלגה ומחיאות כפיים סוערות, שהיו עתים כלליות ועתים נחלקו לגושים...

ובחוץ, ברחבה שלפני הפרלמנט, הריעו המונים. דומה, כל נשי אקרה נטשו את בתיהן; מוכרות הירקות והדגים נטשו את דוכניהן, לבשו את בגדיהן הארוכים והצבעוניים, ויצאו במחול סביב דיוקנו של ד"ר קוומה נקרומה. תזמורת המשטרה חיצצרה ותופפה בתופים והנשים חוללו באותו צעד מטופף-משגע, סחור-סחור, סביב הפסל וסביב עצמן, במעגל גדול ססגוני. "היי לייף, היי לייף"! "נקרומה לא ימות לעולם, לא ימות לעולם!"

בצאת נקרומה את בית הפרלמנט, הגיעה ההילולה לשיאה. כמו דיבוק אחז בכולם – גם בעצים, גם בבתים, גם במכוניות המפוארות שבאו במאות לאסוף את המשתתפים.