29.7.77
החביא את המזוודה מאחורי הגדר, ודפק על דלת הברזל. הכל כשהיה. רק הברושים גדלו מעלה. נוספו גם בתים משני צדי הכביש. והכביש הפך דרך מלך סואנת. כמעט "קטפה" אותו מכונית, כקטוף קוצים הגדלים שוטים בצדי הדרך. קפץ מעל לתעלה צרה, החביא את המזוודה מאחורי גדר האבן ואז החל מתדפק על הדלת. דלת ברזל מאחורי שער ברזל, ושניהם נעולים ואין פותח.
הלם באגרופו. ניסה להציץ פנימה, מבעד לזגוגיות המשובצות, בתוך פיתולי הברזל של שער הכניסה. הנה הספה, כיסאות מצופים בד פרחוני, שולחנות קטנים. עציצים, הרבה צמחים בתוך עציצים, ההופכים את מרפסת הכניסה לכעין ג'ונגל פרטי מעשה-ידי-אדם בעל אצבעות ירוקות.
לעמוד כך, על אם הדרך, לפני דלת נעולה. מה עושים? כבר אמר לגשת לבית שכן, כשהיא הופיעה. הופיעה בדלת הכניסה המובילה לחדר הגדול, המצויה מול לכניסה הראשית העשויה ברזל וזכוכית. אישה כבדה על רגליים רזות. הלכה והתנדנדה על רגליה כמי שהוזעק מתוך שינה. פניה מחוקות. לא צבע, לא מבע. הספיק לראות עינים כבויות בראש שהורכן ולא הורם לראות את הבא. לבו פירפר. כמו נבהל.
פתחה את הדלת כדי רוחב סדק. בלי לשאול, השיבה: "זה לא כאן."
האיש שתק. הביט בה ושתק.
"שו בידאג? אמרתי לך שזה לא כאן. מה שאתה רוצה לא כאן. לא יודעת איפה."
"את לא מכירה אותי?"
"אללה כרים. כל היום לא נותנים מנוחה. אין אף אחד בבית." ומיהרה לסגור את הדלת. אלא שהאיש הספיק להכניס את כף רגלו בין הדלת למפתן. "חכי רגע. הביטי. הרימי את ראשך והביטי. כבר לא מכירים את הבן, יא אוממה..."
*
כזו היתה שיבתו הביתה. שיבתו לביקור בביתו אשר ברמאללה, על דרך המלך המובילה ללטרון. הוא יצא לכווית כנער, לעבוד ולהתעשר ולהעשיר את המשפחה. לא נתעשר. לא העשיר את המשפחה. היה שולח כסף מדי חודש בחודשו, מדי שלושה חודשים, מדי מחצית השנה. וכך עברו שבע שנים, ומנער היה לאיש. אמו – שעזב אותה אישה מלאה ופעלתנית – היתה לאלמנה זקנה. מששת ילדיה נשארו רק תצלומים על הקירות. תצלומי חתונות, ותצלומים של ילדים קטנים עם עכוזים ורודים על פרוות כבש, וילדים עם תיקים ותעודות, כעין פרופסורים קטנים שסיימו את שנת הלימודים הראשונה, השניה, השלישית. וצמחים. צמחים ירוקים מכל גוון ירוק. עלים עסיסיים, עלים ורודים, פרחים כמו צבועים, כמו מודבקים מנייר. ורעש מכוניות עוברות, שלעת שקיעה נע צִלָם הארוך על הקירות.
* * *
"אז ככה חיה פה אמנו. לבדה. ואנחנו – הלב נשבר לנו. מה יכולים לעשות? להשאיר ככה אישה זקנה וחולה? אפשר לחשוב שלא ילדים ילדה, אבנים ילדה. לא יודעים שלא נותנים לנו להיות ילדים. שלא נותנים לנו לקיים מצוות כיבוד אם. להשאיר אמא שלך לבדה בין קירות ריקים. שאמא שלך תעבור לבד את הלילה, ועוד לילה ועוד לילה, בבית ריק שאפילו שכח הד קולות ילדים. אישה שיש לה ארבע בנות ושני בנים, כלה אחת וארבעה חתנים, ואיזה שנים-עשר נכדים, שראתה חיים, שבעלה היה חשוב, סמל משטרה חשוב היה – שהיו משכימים לביתה, ובמרפסת תמיד שתו קפה מתוק ותה עם נענע, שידיה היו ברוכות, וכל שולחנותיה מכוסים במפות מרוקמות – סוגרת עצמה מאחורי שני שערי ברזל ומביטה אל צל המכוניות החולפות על הקיר לעת שקיעה. בשאר שעות היממה הכל שקט בתוך ביתה, שקט של מוות. והיא יושבת ובוכה את עיניה החוצה. פשוט כך – תאמיני לי." כך שחה לי בתה, שבאה לעשות את חופשת הקיץ מכווית שם היא משמשת כמורה.
"מדוע אינך לוקחת את אמך אליך, לכווית?"
"ניסינו. לקחנו אותה. אבל היא לא סבלה את האקלים. היא חולה בלבה, חולת סוכרת, חולה בכל מה שניתן לחלות בו. ומאז מת אבינו, היא הולכת ומתפוררת, כמו אינה רוצה לחיות יותר. ישבה עמנו בכווית כמו ציפור בכלוב. לצאת לא היתה יכולה בשל החום. לשבת בבית לא היתה יכולה בשל המחנק. חסרו לה ההרים שממול. חסרו לה הרוחות מארבע כנפות השמיים, חסרו לה הצמחים שלה, הבית שבנו ביחד. קשה לה להיות סמוכה על שולחן חתן, או אפילו בבית הבן. היא רגילה להיות בעלת הבית. להלך על רצפה שלה, לישון במיטה שלה, על סדינים שרקמה. אחרי שלושה חודשים חזרה הנה. אמרה – מוטב לה לבדה. ו'אנא – אל תכעסו, ילדים. טוב לי אתכם, אבל חסר לי הבית. כאילו הפשיטו אותי מעורי. כאילו עקרו את לבי."
טוב. אחרי שחזרה הביתה ישנה לילה, ועוד לילה ועוד לילה, ושוב חזרו אליה נדודי השינה, ושוב ראוה מטיילת מקיר אל קיר, בחלון הבית שהאור אינו כבה בו עד לאשמורת שלישית.
*
"ואין לה ילדים בארץ?"
"יש לה פה שתי בנות אחת בבית לחם, אחת בחברון. שתיהן נשואות, עם ילדים, כבר לא שייכות לאמא. בכל אופן, לא יכולות לשבת איתה, והיא אינה יכולה לשבת איתן. הולך ילד ומתחתן, ויהיה הטוב בילדים, יש לו משפחה משלו, בית משלו."
"ומה אתם מבקשים?"
"מבקשים שיתנו לאחינו לחזור. לזה שיצא לכווית כשהיה נער, וחזר ולא הכיר את אמו. אין לו משפחה. הוא רווק. אם ממשלת ישראל תרשה לו לשוב, יהיה כאן מנהל ספרים, כמו שהוא מנהל ספרים בכווית, יפרנס את אמו. ואם יתחתן, יביא את האישה הביתה, לבית אמו, והיא תהיה עקרת הבית, ואשתו תחיה אצלה. וזה שונה לגמרי.
"ושוב ימלא הבית קולות בני אדם וצחוק ילדים. החדרים יהיו נושמים בני אדם דורשי שלומה, בשר מבשרה. את מבינה, יא סית עפרה, ששמענו עליך שלבך טוב, שאת מבינה מה זה להיות אישה לבדה. שאת יכולה לדבר עם טולידאנו, או מי שבא במקומו, שירשה לבן שלה שנולד כאן, בהרים האלה, שהוא טוב ונחמד ורוצה להיות בן כמו שצריך, ולא אחד שבא ודופק על הדלת והיא לא יודעת את פניו. הוא יצא מפה בשישים ושבע. ינואר. עבד קצת, עשה כסף. לא אהב את כווית. רצה לחזור. כבר ארז חבילות – ופתאום, מלחמה, מלחמת ששת הימים, ומאז אנחנו בשטחים ולא נותנים ליורדים, שו אסמו, לנעדרים לחזור. רק לחופשה."
"למה לא פניתם לשלטונות?"
"פנינו, פנינו. ואני כתבתי את הבקשות" – אומר הקאדי של עכו, שהוא מקרובי המשפחה, ויחד נזדמנו לביקור הזה בבית קרובתו (נפגשנו בירושלים, ונסענו לראות עד מה בונים יותר יפה ברמאללה מאשר בירושלים; ומכאן לכאן נעצרנו כבדרך-מקרה אצל קרובת משפחה של הקאדי, שתינו קפה מתוק ושמענו סיפור מר).
"סליחה, ממה את מתקיימת? יש ביטוח לאומי?"
"ביטוח לאומי? ברמאללה? הרי אין אנחנו נחשבים לתושבי ישראל. אנחנו שטחים. יש לה פנסיה ממשלת ירדן. אבינו היה שוטר במנדט שמונה-עשרה שנים – ושמונה-עשרה שנים סמל אצל הירדנים. נותנים לה ארבעה דינארים לחודש."
"לא ארבעה, חביבתי. רק שלושה וחצי," מתקנת האם.
"ומזה את חיה?"
"מזה, וקצת שולחים הילדים מכווית, כשיש עם מי לשלוח וקשה עכשיו לשלוח..." הרבה לאכול אינה יכולה בשל הסוכרת. אבל כל עוד הבן אדם חי הוא צריך לכסף: "צריך לשלם מיסים, צריך לשלם חשמל, צריך לשלם טלפון. צריך לתת נדבה לעניים, צריך לקנות מתנות לנכדים. וצריך גם נעליים. וצריך רפואות. אין קופת חולים. אז פה אנחנו שטחים – לא מקבלים כלום."
האם אוספת את אצבעותיה ומניחה על שפתיה. לא רוצה לדבר פוליטיקה. רוצה לדבר כאישה אל אישה. רוצה לדבר אל בגין כמו הורה להורה. כמו שהוא דיבר אל קארטר – כגבר אל גבר. מה אמר לו? אמר לו שהגבר בישראל לא יוכל להגן על משפחתו, על אשתו ועל ילדיו, אם יחזירו שטחים, יקרבו את הבתים לגבולות. והנשיא קרטר הבין זאת, ולא יכול היה לישון כל הלילה. וסיפר על כך לאשתו. ובגלל הסיפור הזה השתנה כל היחס של הנשיא הגדול של ארצות הברית אל הבעיה של ישראל הקטנה.
"תגידי בקשה לראש הממשלה הגדול של ישראל, שיאפשר לבני לשוב הביתה אל אמו. שיחזיר לי את הזכות של אם, להיות מוגנת לעת זקנה. שלא יהפוך את ביתי שלי לספינה טרופה בים שחור של לילות בדידות. שיתן לה לעגון – כמו לווייטנאמים."
* * *
אחרי שבועיים נתבשרתי שהבן מכווית הורשה לחזור לרמללה. מלשכת ראש הממשלה הודיעו לי.