15.5.75
חדר האוכל עמד שמם. שולחנות אורכים ועליהם כיסאות מהופכים. מנורה אחת דולקת והיא שופכת אור אנמי, הולך ומחוויר ככל שהאור בחלונות גובר.
"כבר יצאו?" אני שואלת בחרדה את שומר הלילה שבא מאצל המטבח.
"עוד לא. עוד לא," משיב נער דקיק בעל זקן מכובד.
"מה השעה?"
"ארבע וחצי."
אני מבקשת להעמיד פני בקיאה בהליכות קיבוץ. ליטול לעצמי כוס קפה כדרך אגב, ולהתכבד בנתח עוגה, שאמרו כי תמיד מכינים לכבוד שבת, ובייחוד למען המתנדבים "לגיוס הקטיף", אלא שאיני יודעת היכן הקפה, והיכן העוגות, ובכלל אין לי רצון לא לאכול ולא לשתות, ורק להתבייש, שרצתי כמו 'ירוקה', כדי לא להחמיץ את חוויית "הגיוס" וגזלתי מעצמי שלושת רבעי שעה של שינה טובה עם בוקר.
"לא יכולתי לישון," אני כמו מבקשת להציל כבודי ויוצאת מחדר האוכל, אל החוץ הקר, שלא יפגשו אותי פה החברים בבואם, ויצחקו.
החוץ נשתנה ונמלא בתים, ועצים ושבילים. שבילים שכמו כובסו בטל וגוהצו ברוח וכל צעד נטבע בהם מכריז למרחוק, מישהו כבר הילך כאן. מישהו לא מכאן... אני עולה על עקבותי אני, לטשטשן. האור הולך וגובר. רואים את העמדה שעם הרכס, את העמק למרגלות ההר, את היער הקושר זר ירוק סביבו ופסים מכסיפים של כבישי אספלט, כסף שחור מתוח בפסים דקים – צמידים וענקים על צווארו של ההר.
הקיבוץ עדיין ישן.
נרוונה במנזר של יהודים
לחיות בקיבוץ. להיות אחת מהם. מוגנת ומוקפת משפחה וידידים קרובים ממשפחה, בישוב חשוף, על הגבול; להרגיש צודק, לדעת שעושים את המוטל עליך בלי סייג, בקו הראשון. לדעת שפירקת מעליך את המרוץ למען עצמך, לקיום הפיזי שלך.
לקחת ביד את העיתון בידיים שקטות והחדשות אינן עוד תוכניות לצורת חיים, לחובות חדשים ומצוות חדשות לבקרים ותכנונים איך עוד ניתן לסחוט ממך מעט, את מי עוד תפסו, את מי מתכננים לתפוס. להיות חבר קיבוץ ולא לדעת את מחיר שוקי החיים, את הצמודים, ואת רווחי ההון, ואת המסים הרטרואקטיבים ואת הגאונים התורניים בכלכלה, את האלילים שהיום הם הכל ומחר מנופצים "ואשמים בכל". שאתמול סגדו להם והיום משליכים בהם כל פסול...
לחיות בקיבוץ, ללכת אליו עכשיו, זה להתברך כל יום מחדש במנוחה לנפש. זה לתפוס שלווה והשלמה ובינה מחייכת לחוויות העולם הקטן שלמרגלות ההר. בקיצור, נירוונה במנזר של יהודים...
*
"חברי הנזירים" גם לא חלמו איזה תפקיד הם ממלאים במחשבותיו של האורח לרגע. הם היו עסוקים מאוד בקילוף קורי השינה, מכורבלים בסוודרים ואפודות ורועדים תחתם מצינת הבוקר. "זה רצח זה. לקום בשעה חמש בשבת, זה רצח..."
ישבו סביב השולחן ושתו קפה רותח וקינחו בפרוסות מקסי-עוגות, צעירים ותיקים ביחד, משוויצים במחוות ההתנדבות, מול אולם מלא שולחנות ריקים, המפגינים את העדרם של האחרים.
"לחשוב שעד עכשיו משכו את קטיף הוולנסיה. איפה ראיתם עוד פרי על העצים..."
"קורה. לא צריך לעשות מזה רעש. בשביל זה הכריזו על גיוס. תאמין לי שלא ישנו..."
*
יורדים מן ההר אל השדות. נדחקים בג'יפים ובטנדרים הסגורים. מביטים אל החוץ דרך האשנב של הנהג.
כולם נדחקו אל "הקאבינה האחורית" והמושב ליד הנהג נשאר ריק.
"רוצה שאשב על ידך?" – צועקת אל הנהג נערה שחרחורת – "אבל בתנאי שתתן לי להחליף את המהלכים..."
צוחקים. צוחקים לכל ניסיון של התבדחות. יש רצון לצחוק, טוב על הלב.
הממונה על הפרדס מחלק את "גדוד העזרה" לקבוצות. בנות למטה, בנים למעלה, על הסולמות – כמו בחיים...
לקטוף תפוזים (לא לגנוב מן העץ) לקטוף בתפקיד, באופן מקצועי! מביטים לראות כיצד עושים זאת החברים ומחקים אותם. הפרי גדול ויפה וקריר. יש רצון להחליק באצבע על לחיו הזהוב. התרמיל מתמלא והוא כבד. הולכים עמו אל המכל ומרוקנים במהופך. רואים חבר שמגיע עם תרמיל ובו תכולה כפולה משלך. ומתביישים קצת. הוא מרים את השק, פותח סוגר, והפרי נשפך בקלות וברכות, לא כפי שעשית את.
בפעם השנייה אעשה כמוהו. מחליטים.
ומפתחים נורמה לפי השכן הקוטף לידך, לא לפגר אחריו במהירות, לא לפגר אחריו בכמות. לשמור על מוסר עבודה גבוה כמצוות השעה. עובדים בלי להוציא הגה. אחר כך מתרגלים, ומספיקים גם לחלום, וגם לשמוע את שיח הבנות הקוטפות בסמוך. ויודעים מי הולך עם מי, ומי חדל ללכת עם מי, רק לא יודעים מי הוא מי... ושומעים תפריט של עוגה חדשה, ודגם של מכנסיים שהם יופי. ובעיות עם ילדים, ועם מטפלת שרוחה עכורה.
מצמרות העצים, מן הסולמות, מתנהלת שיחה אחרת לגרמי. לא רואים את הבחורים, שומעים קולם.
"מחיר הבשר הקפוא ירד" מתאונן אחד "זה לא טוב."
"למה לא טוב. ידם של האנשים תהיה משגת."
"כן, אמנם כן, אבל אתה יודע כמה אני אפסיד בהודים. מחיר הבשר הקפוא יורד, מחיר ההודים יורד..."
"גם הצמודים יירדו."
"דאגת זקנתי..."
"נדמה לך גם דאגתך אתה. מי מחזיק עכשיו מזומנים, מי? אפילו למחזור שוטף מפקידים בצמודים. מצמודים יש יותר הכנסה מבענף אחד..."
"ראית בעיתון מה מחיר המספוא, בתפזורת..."
*
רחש בין העצים. צעקה קטנה והופ! היא שוכבת בין הענפים, והסולם ברח. "מה טיפסת על הסולם, מה טיפסת. זה בשביל הגברים..."
"גברים בטיח. אני אוהבת לקטוף למעלה."
"אז יהיה לך שיעור."
"נדמה לך. אני חוזרת לסולם... אוי, כואב לי נורא..."
הופ! עכשיו הגיע תורו של גבר למעוד עם סולמו – וכולם צוחקים ומחלצים אותו מתחת למפולת. וכיוון שראשו שיבה אסור לו להיאנח...
"איפה המתנדבים מבנק הפועלים אף אחד מהם לא התנדב, מה?"
"יש להם חופש..."
"מצאו זמן לצאת לחופש..."
"עבדו יפה. עם כל הלב. אין טענות. איזו עבודה יש להם. חוזרים מחר..."
"חברה, מי את? מגלה אותי לפתע חבר קשיש שנפגשים עמו ליד המיכל. הוא עם שק מלא, אני עם תרומתי הצנועה...
"אני – אני..."
"מבנק הפועלים?"
"מבנק הפועלים."
"ואנחנו חשבנו שערקתם. סליחה..." אומר האיש ועיניו מביטות בחיבה טובה. "את לא צריכה למהר. מותר גם לנוח מעט, איש אינו מאיץ בך" מוסיף כפיצוי על ההשד, שמתנדבי בנק הפועלים ערקו.
*
ההתנדבות נסתיימה. הפרדס חזר להיות ירוק בלבד. שוב לא יוכלו לומר: "מה, עוד לא גמרו את קטיף הוולנסיה?"
בדרך חזרה מדברים על נושא הנושאים. הטלוויזיה. המשק החליט לקנות מכשירי קופסת-הפלאים, חמישים מכשירים וכמעט כל בית שני יקבל בן-משפחה חדש, מעודכן, דברני, מזמר, מרתק, מפריד ומבדיל ושומר אותך בין כתלי ביתך. כמעט כל בית, לפי שנות ותק, לפי זכויות עם קריטריונים קבועים, והריגשה גדולה. והצעירים שעדיין אין להם זכויות למכשיר הפלא מתכננים ל"ארגן" להם מכשירים בדרך עתיקת-היומין של המשטר הקפיטליסטי – ירושה.
"הזקן שלי מוותר לטובתי. הוא אומר שהוא לא צריך את זה. ואם כבר, הוא מבכר לראות טלוויזיה בחדר התרבות. מה, ישב עם עצמו ויסתכל?"
בחורה אחרת מצאה דרך מתוחכמת, אחרת. שני זוגות ההורים, משני הצדדים – יקבלו טלוויזיה אחת, ויוותרו על השנייה לטובת הזוג הצעיר...
"בוקרה פיל מישמיש" מודיע אחד בעל סמכות "חבר שרוצה לוותר על הטלוויזיה שלו, זכאי כמובן לוותר, לטובת הראשון בתור, שטרם קיבל. אין מורישים בקיבוץ. מחר ירצו לרשת תפקידים, בתים, אדמה..."
בחדר האוכל, הריק עדיין, המתינה ארוחת בוקר כיד המלך. ואלה שעל המטבח, שתורנותם לעבוד בשבת, מפנקים את "המתנדבים" בחביתות עם בצל, חביתיות עם גבינה, ומי רוצה ספציאל עם נקניק? עומדת אווירה טובה בחדר האוכל. אוכלים יותר מאשר רוצים – כי זה כיף להיות הבן-יקיר-לי-אפרים.
השעה מתקרבת לתשע. חדר האוכל מתחיל להתמלא בראשוני הקמים בשבת. מגויסי הקטיף חוזרים לישון.