14.10.66
מרבים להתחתן בזמן האחרון. עוד מעט ונדמה, כי מעולם לא הרבו בחתונות כמו עתה.
ולמרות המיתון – מרבים לערוך מסיבות חתונה, ודווקא חתונות מפוארות. וככל שהחתונה מפוארת יותר – יש פחות לאכול.
כי הפאר מחייב "בון-טון". ו"הבון טון" מחייב קוקטייל. והקוקטייל מחייב אכילה בעמידה.
ומה כבר ניתן לכול בעמידה?
כל מיני דברים פצפונים, שאינם מזקיקים לצלחת, כריכים כגודל זית, שיש קוראים להם סתימונים לשיני תינוק; עוגיות קטנטנות שקוראים להן "פטי-פור". נוטלים אחת, נוטלים שתיים, שלוש! – כמה כבר אפשר לקחת?
לך והושט כל פעם יד ארוכה, מעל לראשי המסובים שסוגרים על השולחנות, בקהל עצום ורב, והבקע לעצמך דרך לעוד כריכון, לעוד זנב דג מלוח או עוגיה קטנטונת. לא נאה.
בחתונות מפוארות במיוחד מגישים גם בשר ושאר "על האש". אך גם כאן שומרים על ה"בון טון", במסגרת "קוקטייל" מורחב. הווה אומר – "שרת את עצמך". ואתה עומד בתור, כמו בובלה, ועומד ועומד ועומד. אחר כך מעמיס על צלחתך מה שמעמיס, צועד לאיזו פינה כדי להישען על איזה קיר (שיסייד את בגדך החגיגי) ומנסה לאכול כשביד אחת צלחת וביד אחת כוס, וביד השלישית (אבל איפה יש?) סכין ומזלג, ומפית, ומלחיה לעת צורך. ויד רביעית – ללחיצות ידיים.
לשבת ליד שולחן? חלילה וחס! קודם כול אין שולחן. שנית – אין כיסא; שלישית אם תמצא כאלה, העסק כולו ייהרס. כל הפרינציפ הזה של הקוקטייל יפשוט את הרגל. איך תוכל לשוחח עם הנכנסים והיוצאים, איך תפגוש פנים חדשות וחשובות, איך תצחק להברקות, וכיצד תקבע פגישות עסקיות?
והעיקר – איך תיראה ואיך תראה איזה רושם אתה עושה?
לא טוב, לא טוב. אבל מה לעשות? אי-אפשר לבזבז חתונה על שמחה בלבד. מסיבת חתונה זו פונקציה חברתית – מקום מפגש – אמצעי לקומוניקציה.
ולמען אלה אין טוב מן הקוקטייל. באים, לוחצים יד.
ויאללה – הביתה.