6.2.70
עם המקהלה הפילהרמונית תל אביב
קהל אחר מילא את אולם היכל התרבות בתל אביב בקונצרט המיוחד. הרבה צעירים, הרבה פקידים של עירית תל אביב, (בתכניה היה כתוב: "בשיתוף עיריית תל אביב-יפו") איני יודעת אם היו שם ספורטאים ואנשי יפו והשכונות (ככתוב: "האגף לתרבות ולנוער ולספורט והמחלקה ליפו והשכונות") לעומת זאת היו שם כל בני הזוג והמשפחה של המקהלה הפילהרמונית ת"א וזה גוף, רבותיי...
והיה זה קונצרט מיוחד לא רק בקהלו, בססגוניות הלבוש ששלטה באולם, במחיאות הכפיים שלא בעתן – ובהתרגשות אמיתית אלא, בעיקר, בסולנים שלו, ובמנצח שלו.
מנצח אורח – יוסף פרידלנד (מנהלה המוסיקלי של המקהלה) והצ'לן הנפלא ויקטור יורן, שזו לו הופעת הבכורה בישראל. "שנים רבות לא הרפתה ממנו משאת נפשו לבוא לכאן על מנת לכונן לו בית היוצר, ביתו שלו, שחלונותיו פתוחים לעולם הגדול. ועתה הנה נתגשם חלומו זה, והוא מופיע בפני הקהל שאליו השתוקק. בכדי להתאזרח התאזרחות שלמה בחיי הרוח של עמו, שקד בעודו בחו"ל על רכישת דעת בתולדות ישראל ותרבותה וללימוד הלשון העברית שבה הוא שולט עכשיו שליטה של בן מולדת. בתנאים המיוחדים שהיו לו בשנים ההן נאלץ ללמוד את השפה מתוך מילון אנגלי-עברי ובשלב מאוחר יותר מתוך קריאה בספרי בבל בתרגומו של שלונסקי. אחד מקרא ואחד תרגום."
כשנדמו הצלילים האחרונים של הקונצ'רטו לצ'לו ותזמורת של חאצ'טוריאן, והצ'לן השתחווה שוב ושוב למחיאות כפיים סוערות של הקהל ושל התזמורת, ובייחוד של הצ'לנים שהיו דרוכים מאוד בקונצרט זה ועיניהם ליוו בהתפעלות את הסולן – נהרו רבים לברך את יורן.
והוא עמד שם מאחורי הקלעים, צנום, מבולבל, מזיע. לוחץ ידיים ואינו יודע של מי. על אף שכתוב היה שהוא יודע עברית כמו בן-מולדת, ביכרו רבים לברכו ברוסית. בא שלונסקי, וכמו לכולם לחץ הצ'לן את ידו, בהיסח הדעת עד שניעור – כמו: "אברשה" לחש. "אברשינקה".
"היה נפלא," אמר שלונסקי. "יישר כוח!"
"יישר מה?" שאל ויקטור.
"יישר כוח. אתה יודע מה זה יישר כוח. זה כמו בראבו, בעברית. בראבו גדול. אומרים זאת לבעל תפילה גדול – למשל..."