8.4.77
אפשר לעזור לכם?
בחור אדום בלורית ואדום זקן בא לקראתנו, מבינות קוביות בטון סדורות על פיסת אדמה עתיקה-צהובה-אפורה, לוהטת בחמסין.
אנחנו מציגים את עצמנו. הוא מגרד את ראשו האדום בדאגה. יספר ככל שיכול – הוא מבטיח – אולם תשובות של ממש מוטב שנאסוף אצל המזכיר.
המזכיר ישן.
השעה אחת בצהריים. כבר התחיל בסיסטה? אנו תמהים.
לא בסיסטה. הוא לא ישן כל הלילה. נפל מהרגליים.
היה בשמירה?
לא בשמירה. בלילות שימורים. כל הקיבוץ אינו ישן מזה ימים אחדים.
יש בעיות?
לא בעיות. יש שמחות, ומשום כך אינם ישנים. הזמינו את ההורים לעשות איתם את הסדר והם מבשלים. היה נדמה להם: מה זה לעשות סדר, מה זה לבשל – ומסתבר שזה משהו. לא הולך. ויש אמביציה להצליח. ילדים שיצאו מן הבית לבנות ביתם בערבה, הזמינו את אבא-אמא להיות אורחיהם. צריך לסדר להם מקומות לינה, צריך לסדר מקלחות – צריך לסדר גם את כל הישוב... אז החליטו שההורים ישנו בבתיהם, ואילו הם כבר יסתדרו איכשהו. בחדר האוכל, בחוץ. כבר יימצא מקום.
הקיבוץ הראשון של התנועה הרפורמית
אנחנו נמצאים ב"יהל": הקיבוץ הראשון של התנועה הרפורמית. 65 קילומטר צפונה לאילת, בקילומטר ה-109 בכביש הערבה. לפני ארבעה חודשים היתה העליה הרשמית על הקרקע, עם חגיגות ומוזמנים ועיתונות וטלוויזיה. לפני שישה שבועות עלו ממש, עם ספריהם, עם מטלטליהם, עם בית הכנסת, עם השאיפות להקים קיבוץ המושתתת על ערכי היהדות המותאמים לתקופתנו. לא קהיליה רפורמית נוסח אמריקה, שכשאתה עוצם עינים ושומע את העוגב בשעת התפילה, אתה חושב שאתה בכנסיה או באולם קונצרטים ושומע איזו מיסה, במקרה הטוב... לא משהו מיובא, אלא תערובת של דת ומסורת וציונות ודרך מחשבה מודרנית בעידן הטכנולוגיה המודרנית. צברים המרגישים זיקה חזקה למורשת היהודית וליהדות אשר בתופצות, וביחד עם צעירים כמותם מארצות הברית מבקשים אמת. לא מיני ויתורים לא רציונליים למצוות אנשים מלומדה. אמת ההולמת את האדם הצעיר, בן הדור הזה, שיצא מבית לאו דווקא מסורתי והמחפש לעצמו שורשים עמוקים לינוק ממקורותיו.
בערך כך תיארנו לעצמו את קבוצת האנשים הצעירים בקיבוץ הצעיר ביותר.
לבד מהשכקוביות – כפי שקוראים לבתים הקטנים שבונים אותם בבתי החרושת, מביאים על משאית ענק, ומנחיתים על הקרקע עם דלתות וחלונות וחיבור חשמל, אינסטלציה וכו' – אין במקום הישוב הזה מאומה. ולמעשה אי-אפשר לצפות שיהיה. הבחורים בני ה-20-18, שרובם משרתים עדיין בצבא לפי הסדר מיוחד, טרם סיימו לסקל את האבנים, לסמן שבילים, לצבוע חלונות ודלתות לארגן את המטבח. הכל כל כך צעיר ולא גמור. הכל בסימן התחלה מאמינה.
למרות השמים הבהירים החמסיניים, ללא עב, למרות שאין שמץ של צל בחבל ארץ זה שעדיין אין מה שיצור אותו – באות מחשבות עם צל. עם עב. שלמעשה אין עוד בעולם מדינה, ותהא עשירה כקורח, שיתן בידי ילדים צעצועים יקרים כאלה. מבנים, טרקטורים, חיבור לרשת חשמל, תכנון מים, תכנון משק ותקציב למחייה. מניין לנו הערובה שיוכלו לעמוד בתנאי האקלים, בעבודה המפרכת שתהיה קשורה בקיום נקודה במקום מבודד, בכוח עמידה ועקשת שתידרש מילדי אבא-אמא לקיים את הנקודה לאורך ימים, להצדיק את ההשקעה הכספית, את ההשקעה התכנונית, את ההשקעה בכוחות ביטחון שנקודה כזו תדרוש? מאיזה אוצרות נפש ישאבו הקיבוצניקים שחלב אמם עדיין על שפתיהם, על איזה ניסיון ישענו? מניין יקחו את שיקול הדעת, את התבונה לוויתורים ואת הביטחון להתעקש?!
אינך צודקת – אומר לי ידידי, הנלווה אלי. רוב נקודות הישוב נבנו כך. וחצבה לא נבנתה על ידי בני נוער? ועין יהב איך קמה – לא בידי ילדים? והיום הם ישובים פורחים.
ביקשנו מים קיבלנו מיץ
עין יהב וחצבה הוקמו על ידי בני המושבים. הגרעין היה של אנשים שנולדו בתוך מושבים, שהאדמה והחיים עליה היו דרך חייהם. נוסף לכך עמדה מאחוריהם תנועה גדולה שהעניקה להם הדרכה וסעד. שהיתה אחראית להם וליוותה אותם על ידי מושבניקים ותיקים. איזו תנועה עומדת מאחורי צעירי יהל? איזה ניסיון בהקמת ישובים, בקיום קיבוצים, יש ליהדות המתקדמת?!
מכאן לכאן צמאנו מאוד. ביקשנו ממלוונו מים. למען האמת – ברז יספיק.
ברז עוד אין – הוא צחק. אנחנו מקבלים את המים בטנקרים. כמובן שיש אצלנו משטר מים.
אנחנו, אצלנו – אמרתי אל לבי. ולבד מן הבחור הזה לא רואים נפש חיה.
אני מציע לכם במקום מים מיץ. מיץ טרי. והזמין אותנו לחדר האוכל. וכאן, בחדר האוכל, מצאנו את כל הקיבוץ. לבד מן הקבוצה שעדיין עובדת ביוטבתה שבה עשו את ההכשרה ועליה הם מתקיימים עכשיו ועובדים כשכירים – מצוי היה כל הקיבוץ על הסירים. תענוג היה לראות את כל הדליות והפנינות והעפרות והוורדות אופות עוגות כשרות לפסח. טוחנות בשר לקציצות. מכינות גזר בדבש. מרסקות תפוחים לחרוסת. חרושת שלמה. סעודת-הסדר עמדה על סדר היום.
מזה ילדות עם צמות, בובות של נערות; ומזה ההורים שנזעקו ובאו: באו כאיש אחד, לאחר שהבנים צילצלו בבושת פנים: "אמא, הדגים הממולאים מתפוררים."
נו טוב, ההורים עצמם נראים כחברים צעירים בקיבוצים הוותיקים. הם מתלהבים, מכירים בערכם וגאים בילדים. כי למרות שכל אמא יהודית רוצה בן רופא, משהו קורה ללבה כשזה קם והולך להגשים את מה שהיא הגשימה, בעיקר בשיר ליד המדורה ומאוחר יותר בחדר האורחים במסיבת יום העצמאות...
לבעל המאה הדעה
ובכן, מים מקבלים עדיין בטנקרים, אבל בקרוב יהיו מים בברז, ואולי גם מים להשקייה. כבר הוקצו להם 100 דונם לשלחין, ומהם יתפרנסו. הם יודעים שבחקלאות מודרנית מאה דונם זה משהו. אבל לפני שיתחילו לעבד את האדמה, יהיה עליהם לחזור ולשטוף אותה שטוף היטב, כך שבשנה זו החקלאות שלהם היא עוד בבחינת חזון. ואילו עבודת החוץ שממנה התפרנסו ביוטבתה היא אגדה – כי היא הולכת ונגמרת. ואמת – יושבים ושוברים את הראש הצעיר ממה וכיצד יתפרנסו.
כן. הם שמעו שבעין-בוקק נעשה ניסיון זריעה, בלי שנשטפה הקרקע תחילה. שמעו שהניסיון עלה יפה, וכי היו יבולים טובים מאוד של חצילים ומלונים. שלמעשה המלונים המתוקים ביותר בארץ גדלים על חוף ים המלח, על קרקע מלוחה שלא נשטפה. אבל המוסודת הנותנים את המשאבים – מתכננים גם את דרך עבודתם ואת השיטות. ומי שמקבל כסף, צריך גם לשמוע עצות ולמלא אחריהן. אמת, זה קצת מקצץ את הכנפיים, זה קצת מחזיר אותם להיות סמוכים על שולחן הגדולים. אבל בינינו, לאבא-אמא אפשר להגיד אני כבר גדול, אני יודע מה אני עושה, ולקום ולצאת לעצמאות. וגם אז ניתן להזעיק אותם כש"הדגים הממולאים מתפוררים" – אבל מוסדות מממנים זה כבר עניין אחר.
בולעים את הגאווה ומצייתים.
ובינתיים קם קיבוץ חדש בקילומטר ה-109, בכביש הערבה המוביל לאילת.