20.5.60
עוד קומה, ועוד קומה. כאשר הגענו לקומה החמישית, מתנשמות ומתנשפות, מצאנו את הדלת נעולה. הצלצולים בדלת היו ללא הועיל. איש לא ישב שם בפנים, בחשיכה.
"נחכה," החליטה אמי. ולא פלא. ציפתה לה, או ליתר דיוק אמי צפתה, לחבילה מאמריקה. ובכן מחכים. אלא שחדר המדרגות שוקע מדי פעם בחשיכה גמורה ולעתים קרובות מדי, כמו שקורה בבתים משותפים... המדרגות הן די מלוכלכות וגם בלתי נוחות לישיבה נשית. ואז נזכרת אמי בשכן הרווק שגר ממול. כדאי, אומרת אמי, לצלצל על דלתו ולבקש ממנו שיואיל להשאיל כיסא. היא מכירה אותו, אומרת היא, מחנות המכולת.
וכך עשינו, דפקנו בנימוס על הדלת, והיא נפתחה ובפתחה עמד אדם נעים-קול, איש בגיל מסוים, בו שואלים אותו כבר "מדוע לא התחתן", ולא – "מתי יתחתן..." הוא שמח מאוד לביקור, גם אם היה לצרכי המתנה, והזמין אותנו ליהנות מצל קורתו.
אמי צעדה בראש, אני אחריה וה”מארח” במאסף. עברנו את הפרוזדור וברגע שעמדנו להיכנס לחדר, הוצאתי מפי קריאת התפעלות (כנה למחצה) ואמרתי: "בחיי – דירה יפה. וכמה נקיה ומסודרת. אפשר לחשוב שיד עקרת בית מנוסה מטפלת בדירה זו. יד ענוגה.
"קפץ המארח, הושיט זרועו ופקד:
"בבקשה לא לזוז. בבקשה לא להיכנס לחדר. רק רגע." דילג לצד הפריז'ידר שעמד בפרוזדור, הוציא מתוכו חמש שושנים בתוך אגרטל, התפרץ לפנינו לתוך החדר והציגו את האגרטל על השולחן שעמד מול לחלון. "עכשיו, בבקשה היכנסו. בבקשה רבה. יפה, מה? איך אמרה הגברת? יד ענוגה... הא?!"
"ו-פי, נה-דר!"התפעלתי בגמגום ופזלתי לעבר אמי, שהתגלגלה מצחוק והעמידה פנים שנתקפה בשיעול פתאומי.
"מר – – –"
"כספי," עזר המארח.
"מר כספי, אכן זו המצאה גאונית, מתי נפלת על הרעיון?"
"רעיון – מה? אני אוהב שושנים, אני אינני סובל בית בלי פרחים, והם יקרים כל כך. בצורה זו אני שומר אותן שלושה שבועות. גברתי. כשבא איזה אורח – תמיד יש לי פרחים. רעיון – מה?
"ישבנו וישבנו ודיברנו על פרחים וזני-פרחים ומשנמאס לנו לחכות וקמנו ללכת, הלך אחרינו הקמצן האוריגינלי עם האגרטל ביד והחזיר את השושנים לפריז'ידר.
ואז ראינו, שלבד מן השושנים, עמד בפריז'ידר רק ריחן... |
|
|
|