11.11.62
ידידנו, בנימין גלאי, יסלח לנו על ששאלנו ממנו, בלא רשותו, את הכותרת. היא מפהקת בטלה מעבודה, זה זמן רב. ולי יש סיפור על קפה הפוך באמת, על "עולם בזעיר אנפין", הפוך באמת – המחפש לו כותרת.
ובכן, ברשותו האדיבה, נקוה.
אתם מכירים את שושנה? מובן שאתם מכירים אותה. לכל אחת מאתנו יש שושנה שכזו. שמה שושנה, או ורדה, או דבורה – לא חשוב השם – היא חיננית, תמירה, מחנחנת בעיניה ובדרך הילוכה, ובקיצור – משגעת גברים. כל הגברים אוהבים אותה וכל הגברים מחמיאים לה; כל אחד מזמין אותה לשתות עמו ספל קפה, עד שהעניין הלך לראשה והמסכנה קיבלה את כל המחמאות הללו ברצינות גמורה ביותר ונתגרשה מבעלה.
כשהדבר קרה נרעדו כל נשי החברה. טמבל שכזה. מה, היא לא ידעה שגברים מחזרים אחרי נשים כל עוד הן נשואות?! ומה יהיה עכשיו. שוב לא יהיה לשושנה פנאי "לסרוג" בצוותא רכילות בבתי הקפה של מדרכות דיזנגוף, שוב לא יהיה לה פנאי לעסות את פניה אצל הקוסמטיקאית המשותפת, כי היא תעבור למחנה האויב של נשים עובדות. היו כאלה שבאמת הצטערו. היו כאלה ששמחו למפלתה המקווה והיו כאלה – מה יש כאן להכחיש – שחששו לעורן – והיו כאלה שפשוט קנאו: להיות עצמאית, להיות חופשית, לקום בבוקר ולדעת שהוא שלך, היום כולו, ואת רשאית לעשות בו כרצונך ולפי טעמך. לצאת עם מי שאת רוצה ולפגוש איזה קסם של איש, בלי מצפון מלוכלך. רבותי – להיות ציפור דרור. דרור הוא חופש בעברית!
"נו מה, שושנה?" אני אומרת לה ובודקת את פניה לראות מה עשתה העצמאות הצעירה לאשה הצעירה.
"נו, מה" – חוזרת היא אחרי כמו הד – "שום דבר. פעם, כשהייתי נשואה ואיזה גבר היה מזמין אותי לשתות עמו קפה, יא-בא-יה, העולם היה מתהפך. הייתי שותה את הקפה אט אט – והלב שלי היה מרקד, ומין הילה היתה יורדת על שולחננו. ואיזה חלומות הייתי רוקמת בשובי הביתה. ואיזה סיפורים הייתי מספרת לבעלי בשביל אליבי! והיום? כלום. זה רק ספל קפה."
קפה הפוך.