4.62
יום אחד הזמינה אותי הגברת סופיה דוקו, חברת הפרלמנט הגנאי ומזכירת תנועת הנשים, לסעוד על שולחנה. התאוננתי לפניה שכל מה שניתן לאכול בבתי המלון באקרה, הוא אוכל אירופי, ואין אדם מכיר ארץ עד – עד שהוא טועם ממאכליה.

היא הבינה את הרמז הלא כל כך דק, וכך נוסעות אנו במכונית רשמית גדולה ושחורה ומבריקה כראי, אל ביתה שבאזור השיכונים החדשים.

הדרך אינה מתבזבזת סתם כך. סופיה וחברותיה מלמדות אותי את המנון המפלגה, שחיברו בעצמן לכבוד נשיאם האהוב, ועוד שנים שלושה שירים תמימים – והמכונית כולה שרה בקולי-קולות. רק הנהג שותק.

היה יום חם, כרגיל. היתושים עקצו אותי בלא רחמים ורק חברותי הגנאיות ריחמו עלי, אם כי חיוך שובב ריצד בעיניהן.

"וכי כיצד נוכל לכעוס על היתוש והוא לוחם החופש שלנו ומשחררנו. אנו עומדות לבקש כי יוקם מונומנט לכבודו במרכז העיר. לולא הוא היתוש לא היו הבריטים זזים מגאנה לעולם."

ביתה הנשואה, בת העשרים, הכינה את הארוחה. השולחן היה ערוך לפי כל פנוק הגסטרונומיה החדישים. צלחות יפהפיות למכביר, סכו"ם עשיר, כוסות, כוסיות ושאר מיכליות ליין, וויסקי, ליקר ויין תירס, והמאכלים...!

מה אספר לכם על המאכלים הגנאים – ואין לתארם אלא בטעימה. למשל, מרק בוטנים טחונים. מרק חום וסמיך וחריף ולוהט כמו עשרים פלפלים חריפים שרוכזו בכפית אחת, מבינים? לזה מוסיפים פאפיה בקוביות, אננס, שקדים, אגוזי-קוקוס, פלחי מלפפונים ירוקים וחמוצים, עגבניות, ג'ינג'ר, אשכוליות, בצל ובצל מטוגן וכבר שכחתי מה עוד. וזה מצוין. כיוון שעברה התקפת האש הראשונה, שוב אין מרגישים בלשונותיה – ויורדים לסוף טעמו של המאכל, וסוד פרסומו.

ואז מופיעים, כתוספת למרק, פופו מקסאווה, ופופו מפלנטין (בננות של חצי מטר); ואחרי-כן כל מיני בשרים, ודגים וירקות שלא מעולם זה. ולבסוף סלט פירות של מיליונרים באירופה ושל כל דכפין באפריקה: אננס טרי, מנגו ופלחי אשכוליות. שותים יין תירס ופוזלים לעבר הספה הרחבה.

השיחה הערה דועכת. אנו יושבות חצי רדומות. הנכדה הזעירה מטפסת על ברכי הסבתא-המארחת, וזו קולעת לה צמות דקיקות כגפרור, בעזרת חוט תפירה. סגולה לצמיחת השיער. אנשים באים ואנשים הולכים, לוגמים כוסית, טועמים מן הקסאווה, שואלים לעצתה של חברת הפרלמנט המקובלת והנבונה. הילדות הרבות והנכדה (שישה ילדים לה – מכל הגילים) מרקדות לצלילי "היי לייף" הבוקע ממקלט רדיו מוסתר – ואני מתחילה לפקפק אם לא העתקתי חזיון זה מאיזה סרט מוסיקלי ובניתי לי ממנו חלום של אחר הצהרים.

לפתע, מעיר אותי מהזיותי שיר מוכר: "בערבות הנגב / מתנוצץ הטל."

"מה זה מאדאם דוקו – יש לך תקליט ישראלי?"

"זה שיר ישראלי שאנו מרבים לשמוע ברדיו שלנו" – מסבירה היא – ובנותיה מלוות את השיר בקולותיהן.

"אגב" - אומרת היא – "קראי לי מיס דוקו. מעולם לא נישאתי לבעלי בדרך לכנסיה ברחתי ואני עדיין מיס, לא מיסס."