12.1.70
כשעברו שלושה ימים ומן הבן לא הגיעה שום ידיעה, תלשה האם את שארית שערה. "אמרתי לך," זעקה אל האב. "אמרתי לך שלא תחמיר איתו כל כך. סך הכל הוא נער, ילד, אפילו הוא לומד בגימנסיה."

האב שתק. מול המורא הגדול הזה, של האולי הנורא הזה התלוי מעל ראשם מה הם ציונים טובים, לא טובים. למה, לכל הרוחות, צריך היה לומר לו "צא מן הבית ושלא אראה אותך יותר." מה לא היה נותן כדי לראותו... כדי להחזיר את הגלגל לאחור, לבלוע את המילים הללו, להיחנק בהן ולבלוע אותן, לראותו שוב כאן, ביניהם, עם הפרצוף המג'ונג'ן הזה, עם המכנסיים הקרועים, עם האופניים השבורים, עם מאה ואלף חברים השורקים מתחת לחלון, עם תקליטי הג'ז שמוציאים אותו, את האב, מדעתו...

"צלצלת לבית הספר?"

"הלא אמרתי לך. צלצלתי."

"סע לשם. בקיבוץ אי אפשר לדעת. אולי לא מסרו לו."

"הרי הייתי."

"סע שוב."

ושוב הוא נוסע. ושוב אומרים לו: "לא. הוא לא חזר. נסע ביום שישי הביתה, צריך היה לשוב ביום ראשון, ביחד עם עודי, במכונית של האבא שלו, ולא בא. גם באוטובוס לא בא, גם בערב לא בא. כבר שלושה ימים מאז צריך היה לבוא, שלושה ימים כבר עברו והוא לא בא. צריך – לדעתם – להודיע למשטרה."

אז הודיעו. 

וכלום.

חיפשו בוואדיות, חיפשו בחורשות, חיפשו על שפת הים, חיפשו במחבוא ילדות באחת המעברות. הבן איננו. 

ואז הלכו אליה. אל זו שיש לה קשרים עם עולם הרוחות. ומה שמסופר להלן אינו סיפור אגדה, אינו המצאה דמיונית, אינו המצאה ספרותית.

הגברת המלומדה לקחה בידיה משקולת, תלתה אותה על חוט וזו התנדנדה ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה, קדימה ואחורה וקצת בקשת. על השולחן היו מונחות מפות. מפות מדויקות של ארץ ישראל. תחילה של ארצנו הקטנטונת אחרי כן של ארצנו הגדולה. המשקולת התנדנדה ועמדה.

"יש!" אמרה.

"יש מה?"

"יש מראה. אני רואה. אני רואה ואדי. אני רואה שפתיים צמאות לטיפת מים, כן, כנראה מדבר."

נציג המשטרה גרד בראשו.

"בסיני הייתם? תגידו, בסיני. היא רואה שהוא צמא, שפתים יבשות..."

הלכו לסיני...

אחר כך ראתה הגבירה עיר נמל. בחורות מסובבות במה שיש להן ובמה שאין להן. מגרות כאלה. "אני רואה סלון אדום עם ספות, וכוס משקה גבוהה, ואשה עם שפתים עבות..."

"שוב פעם שפתיים. אבל במלון אדום. ותודה לאל, עם כוס משקה. אבל איפה? בעיר נמל. אלוהים, הילד שלך, החמד התמים שלה, בבית בושת אדום קירות..."

אל תצטערי אמא של... (לא יכולה לתת את השם. ראיתם את המודעה, "שוב הביתה!" זה הוא.) הוא עוד תמים. עוד לא קרה לו כלום.

"הוציאי אותו משם!" פקדה, התחננה האם.

"אני לא יכולה לפקד עליו. אני לא יכולה לשנות את דרכיו. כל מה שאני יכולה לעשות הוא למצוא אותו. ליתר דיוק, לעזור לכם למצוא אותו. אבל אנחנו כבר יושבים כך יומיים, ואני עייפה. בגלל הבצורת. הגשם לא רוצה לרדת והחקלאים מצטערים ומזה אני מקבלת עייפות נפשית. כן, אני מדיום. והחקלאים הראשונים, זכרונם לברכה, גם הם מצטערים שם למעלה. בשבילם אין סובסידיות ממשלתיות. בשבילם הממשלה אינה קיימת. וגם הם עייפים..."

"והמשטרה כן קיימת?... איננה עייפה..." שאל מן דהוא.

הביאו לה משקאות טובים לחזק את לבה. הביאו לה סטייק טוב ובקבוק בירה ומיץ תפוזים ושנים שלושה אננסים. הגבירה חזרה לאיתנה והתחילה לראות שוב. והפעם – – – סיגריה בוערת באש מוזרה. מה זה יכול להיות? תמונות בצבעים פסיכודליים, דמויות גדולות, מתארכות, מצטמצמת, מתעגלות מקבלות צורה של ביצה, של גרעין, של אטום. האטום מתפוצץ. זיקוקי דינור. אנו מטיילים, מטיילים...!

"לאן?"

"חה-חה-חה! והד נורא. הטיול הארוך של אל-אס-די."

"אני לא יכולה יותר. הבן שלי לוקח אל-אס-די."

"מצטערת גברתי."

"אבל הוא חי?"

"מצטערת גברתי!"

למחרת היום נמצא הבן אצל חבר שלו באילת. סתם, מתגעגע ועצוב. האם נמצאת בבית החולים. האשה עם הקשרים בעולם הרוחות ממשיכה לקיים סיאנסים.