13.5.66
לפני ימים אחדים נסעתי לבקר אצל ידידה שחלתה ואושפזה בבית חולים באחת מערי השדה. הנסיעה ארכה זמן רב, אך החיפושים אחרי בית החולים עצמו, והכניסה אליו – ארכו זמן רב עוד יותר.
כאשר לבסוף מצאתיו – וצנחתי לתוך כיסא שליד מיטתה של חברתי, הייתי מלאת התפעלות מן הגן, מן השלווה סביב, מעצם העובדה של קיום בית חולים גדול במקום צנוע. בלי רעש, בלי המולה. עושים דברים – משרתים ציבור גדול, מגישים עזרה רצינית – ושָה שקט.
"למעשה," שאלתי את ידידתי. "למי שייך בית חולים זה?"
היא לא ידעה.
בחדר יחד עמה שכבו עוד כעשר נשים. נשים שכבו בפרוזדור בעוד חדר או שניים ובמעברים שבין המיטות. מחלקת הנשים היתה מאוכלסת כמו סרדינים בקופסת שימורים.
גם הן לא ידעו.
אחת סברה שזהו בית חולים פרטי. שנייה הכריזה שזו שטות: איפה יש בית חולים פרטי כל כך גדול. שלישית גימגמה בהברה תימנית מתנגנת: "זה של הסתדרות."
"את חברה בקופת חולים?"
"מה זה?"
התשובה נראית מגוחכת ובלתי מתקבלת על הדעת? לא בעידן שלנו. התחלתי לחקור כיצד נכנסו הנשים לבית החולים אולי מכאן נקבל את התשובה. פרט לשתיים-שלוש נשים שהיו שקועות בכאבן ולא השתתפו בשיחה – כולם היו לקוחות פרטיות של מנהל המחלקה.
משלא יכולנו לפענח את התעלומה, ולשאול אצל האחות לא היה נעים, המציאה אחת החולות המצאה: נבדוק מה כתוב על הקיר.
על הקיר לא היה כתוב דבר. באולם הכניסה ומעל לחדרים אחדים התנוססו שלטים של כל מיני נדבניות אמריקניות ובעליהן ז"ל שתרמו להקמת חדר זה או אחר, לקניית מכשיר זה או אחר.
מכיוון שלא היה כתוב על הקיר, ביקשתי לראות מה כתוב על הסיר. בית החולים היה שייך לקופת חולים.
*
למעשה אין זה נורא. אנו מדברים כבר מזמן על הצורך בהלאמת הרפואה הציבורית. אך לעת עתה שייכת קופת-החולים הכללית לחברת העובדים. בקיומה נושאים פועלים משלמי מסים. בית החולים שייך בעצם להם, ולא - - - לממשלה. ולא - - - למנהל המחלקה.
*
סיפרתי סיפור זה לידידים רופאים וסתם אנשים כמוני-כמוך והם התפלאו מהתרגשותי.
מה את נזעקת? זה לא מקרה בודד. וזה לא התחיל היום. וכי בבתי החולים הממשלתיים או העירוניים האחרים המצב שונה בהרבה? כבר מזמן אין זה סוד שאם אדם זקוק לאישפוז בבית חולים, לטיפול שאין עמו פיקוח נפש מיידי ונמאס לו לכתת רגליו ולצפות לתור עד בוא המשיח, הוא מזמין ביקור פרטי אצל רופא המשמש כמנהל מחלקה בבית חולים, משלם 50, 75 לירות ומשם הלאה הדרך סלולה לפניו. וכל בית חולים פתוח לפניו, כולל בתי חולים של קופת חולים. ובמקרה שהחולה אינו חבר קופת חולים, ישלם דמי אישפוז של "פרטי" אם אין לו ביטוח מחלה.
יתרה מזו: רופאים פרטיים מייעצים ללקוחות שלהם, לא אחת, לפנות אל אותם רופאים, מנהלי המחלקות.
*
רציתי לכתוב על כך מזמן. אך אמרו לי: "שקט. אין רופאים. מנהלי המחלקות בבתי החולים הם בדרך כלל רופאים מצוינים. אם לא יעסקו בפרקטיקה פרטית – הם יעזבו. המשכורת שהם מקבלים היא פעוטה ואינה עומדת בשום יחס סביר למה שרופא פרטי משתכר בשוק החופשי. בתי החולים שלנו יתרוקנו מרופאים ובעיקר מרופאים טובים ובעלי ניסיון – וכל הרפואה הציבורית תתמוטט.
"מצד שני, מרבית הרופאים החשובים עובדים בבתי החולים ואי אפשר למנוע את הגישה של אדם חולה לרופא טוב. פיקוח נפש דוחה הכול."
*
וכך קיים מין הסכם ג'נטלמני, מין קשר שתיקה. הכול יודעים והכול שותקים. והכול סומכים על יושרו של הרופא וחוש האתיקה שלו שהוא יֵדע כיצד לא לנצל את מעמדו כמנהל מחלקה ולא יעדיף לקוח פרטי על לקוח "ציבורי".
אך כאן ניזכר שפיקוח נפש דוחה הכול. רופא חייב להגיש עזרה לנזקק. וכשפונה אליו אדם והוא באמת זקוק לניתוח דחוף, האם יכול רופא להפלותו לרעה ולדחות אותו, רק משום שפנה אליו באופן פרטי ושילם לו דמי ביקור פרטיים?
מכאן להפיכת בתי החולים הציבוריים-עירוניים ושל קופות חולים לבתי חולים פרטיים, הדרך רחוקה – תאמרו. הדרך רחוקה, אך המציאות קרובה מאוד...
*
אין האשם ברופאים. אשמה השיטה. רופא ציבורי אסור שיעסוק בפרקטיקה פרטית.
אין משכורתו מספקת? יש לשלם משכורת גבוהה ומכובדת ומתחרה בשוק הפרטי. כי מוטב לשלם משכורת של אלפי לירות מאשר להעניק חינם אין כסף בתי חולים שלמים, העולים מיליונים, למנהלי המחלקות.