23.1.70
עקבה מביטה אלינו בעיני פנסי רחוב עצובים ורעבים שעה שאנו סועדים ב"כוכב הים" המרוחק ממנה שני קילומטרים, ואולי אף פחות. במלון הבאנגלוס הבנויים קש או משהו דומה, התפנקנו על 'קרופניק' פולני נוסח אמא, כבד ברוטב צרפתי, שניצל וינאי, לפתן יפני, עוגה ניאפוליטאנית וקפה טורקי, ויין – יווני.

שוחחנו, כיאה לאנשי תפנוקים על יאכטות, על מטוסים פרטיים וכמה עולים שעורים, ואיך אפשר ללמוד בלי כסף כשיש קסם, על כך שחבל שאין באילת רולטה, וכי מה נעשה בערב... על רכיבה על סוסים בעיר הסרטים, על בשמים נדירים וחדשים שהוציאה "שאנל", על זוגות ירח הדבש, הקלועים כמו חלות שבת 

כשלפתע אמר מישהו – "רגע, עוד מעט שמונה... חדשות!"

אבל בעשר כבר שכחנו את החדשות. דחקנו אותן לפינה – אחרת איך אפשר לחיות בארץ הזאת. כשנשוב מן "החיים המתוקים", נמצא אותן ממתינות במיטה, בנאמנות. ושמא סתם מייסר אותי מצפוני. זה טבעו של הישראלי. הוא אינו "מפרגן" לעצמו להינות בלי יסורים.

איזו שמחה ואיזה ששון הלכו במועדון "הסלע האדום" שאירח אותו לילה את ראשי ערי-הפיתוח בוועידתם. היה סתם יום חמישי בשבוע אך כולם, לבשו כמובן, את בגדי השבת שלהם. נשותיהם, וביניהן אחוז ניכר של נשים צעירות, תענוג לעינים שכך רואות, שילבו זרועות ויצאו בריקוד-מצווה של הורה עם להקת רקדנים לתיירים שרוקדים בכל המועדונים את אותם ריקודי הייצוא המסכנים. ריקדו הגברות הראשונות של נצרת, כרמיאל, ירוחם, ודימונה וערד וצפת. (סליחה, איני בטוחה שצפת מתפתחת. וכלל איני בטוחה שהגברת הראשונה של ירוחם היתה שם) ונעים היה לראות בין הגברות הללו, לובשות חצאיות שקופלו באימרה שנית ושלישית – כך שיהיו ל"מיני" כמקובל עכשיו בחברה. אזורי הפיתוח שוב לא יפגרו. 

וליד הפסנתר, מי מנחה את תזמורת הריקודים הטובה של המועדון? לא תאמינו. רופא. הרופא המיילד של אילת – התחיל  לנגן בשעות הפנאי בין לידה ולידה והיה לו הרבה פנאי... עכשיו הוא מיילד בשעות הפנאי מנגינה. רק כדי לא לשכוח את המקצוע.